Page 60 - Preview

ראוי שאסביר לקורא מדוע אני מרחיב את סיפורי זה על הקייטנה. הסיבה לכך היא פשוטה — כמדומני ששם ספגתי השפעות שעיצבו את אישיותי עת הייתי ילד, וגיבשתי תכונות אופי שמלוות אותי עד עצם היום הזה. אציין רק שתיים בולטות ביותר: הראשונה היא האהבה לאספנות והשנייה היא הנטייה לסדר. ככל שדעתי יכולה להתחקות אחרי נטיותיי
אלו, לחיוב ולשלילה, הרי הושפעו רבות מהשהות ב"נווה־הילד". כיצד הושפעה האספנות? בקייטנה הייתה נהוגה שיטת תגמול לילדים, על מנת לעודד
אותם להתנהגויות רצויות. השיטה הייתה מבוססת על איסוף נקודות שנפדו תמורת תגמול: הזכות לצפות בסרט או קבלת תלושים להשתתפות בפעילויות השונות של מסיבת הסיום. כך פעלה השיטה: היינו מקבלים נקודות על הליכה לבריכה ומי שלא הלך — לא קיבל. היינו מקבלים נקודות על מנוחת הצוהריים. מרב הנקודות — למי שישן, פחות נקודות — למי ששכב במיטתו וקרא ספר, ומי שהיה ער או חס וחלילה נתפס מפטפט עם חבריו — לא קיבל נקודות כלל. מי שהלך לישון בכיבוי האורות ולא עשה רעש אחר כך — קיבל נקודות. אני מניח שהיו עוד דוגמאות ל"שכר עידוד" זה, אבל אלו נמחקו מזיכרוני. כך יצא שמרגע שהגענו לקייטנה ובמשך שלושה שבועות היינו עסוקים באיסוף נקודות. בסוף השבוע הראשון היו הנקודות שנאספו מומרות ל"מטבע חדש": חרוזים צבעוניים, כלשכל צבע יש ערך נקודות שונה. כל אחד היה נושא מחרוזת על צווארו עם החרוזים שאסף. בשבוע השלישי הוחלפו החרוזים בתלושים שהיינו מאגדים באמצעות סיכת ביטחון. לפני מסיבת הסיום, הומרו התלושים לתלושי השתתפות בפעילויות השונות של המסיבה: ניתן היה לממש אותם לקניית אוכל — עוגות, פירות וכדומה, או להשתתף בפעילויות תחרותיות
שאפשרו לזכות בתלושים נוספים. גם הנטייה שלי לסדר התגבשה ב"נווה־הילד". היינו צריכים לסדר את המיטות שלנו מדי
יום. כמדומני שגם על זה קיבלנו נקודות. המיטה המוצעת הפכה לחלק מחיי, וכך כשהגעתי לצבא שנים רבות לאחר מכן, היה מסדר הבוקר משהו שכבר הייתי רגיל אליו.
את הבריכה לא אהבתי במיוחד, והמעטתי ללכת. מלאכת היד הייתה אהבתי הגדולה. עשיתי עבודות יציקה בגבס, ניסרתי דיקטים בצורות שונות וצבעתי אותם בצבעים שונים. באחת השנים הצעתי את השם "שועלי־שמשון" לקאזה. הצעתי התקבלה, ובאותה שנה יצרתי עבודות בעור ובנחושת שהסמל שלהן היה שועל. מכל העבודות שלי ב"נווה־הילד", רק אחת שרדה לאורך השנים: היה זה ריקוע בנחושת של צללית שועל, אותו אימא תלתה
מעל דלת המטבח בביתנו. היא שמורה באוסף שלי עד היום. קראתי הרבה ספרים והקפדתי לדווח על כך להורים. "כוכבים בגבול" של אוריאל אופק
ו"ספר הג'ונגל" של רודיארד קיפלינג, הם רק חלק מאוצר בלום של ספרים שמצאתי בספריית הקייטנה, ושעל קריאתם דיווחתי להורים בגלויות ששלחתי מהקייטנה.
היו אליפויות שונות שאליהן הילדים היו צריכים להירשם ביוזמתם. נרשמתי לשח־מט, דמקה, קרוקט, ולאחר שבגרתי וקיבלתי קצת יותר ביטחון — אף לפעילויות ספורטיביות כמו כדורעף, כדורגל ופינג־פונג. אך יותר מכול אהבתי את הרכיבה על סוסים. בפעמים הראשונות הייתה הרכיבה מתבצעת במסלול סגור, אך בהמשך יצאנו גם לרכיבה ב"שטח". התנסינו גם בירי ברובה־אוויר לעבר מטרות שהוצמדו לארגזי עץ שהוצבו בשולי המגרש, באזור החולי. אהבתי את האתגר בקליעה, וחלמתי שאולי יום אחד יהיה לי רובה־אוויר
60