Page 90 - Preview
P. 90
הזמן הנוהג מצא חן בעיניי, ושנה מאוחר יותר, לאחר שנכנס לתפקידו מנהל חדש שביטל את החולצה הלבנה — הצטערתי על כך.
הלימודים בכיתה י' היו קלים יחסית עבורי. המחנכת שלנו הייתה זיוה ארז. בערבית הייתה זו בעצם חזרה על חומר שלמדתי שנה קודם לכן בירושלים. לעומת זאת בהיסטוריה הייתה לנו מורה צעירה ולא מנוסה שחייבה אותנו להכין סיכומים בלי סוף. בשיעורי האנגלית של המורה ברנרד, שלא הוציא מילה בעברית מפיו במהלך כל השיעור, נחשפנו ל"קידמת הטכנולוגיה" — שיעורים שהועברו בערוץ הטלוויזיה החינוכית. את יומני הקריאה שנדרשנו להגיש כתבתי על הספרות התעופתית שקראתי באותה עת, בעיקר על עלילות טייסי קרב במלחמת העולם השנייה. אני נהניתי מאוד מהקריאה. האם המורה לאנגלית מצא עניין
בסיכומים שכתבתי? זאת לא אדע. לא הייתי ספורטאי גדול. בגימנסיה בירושלים שיחקו רק כדורסל, ולי הייתה בעיה — הייתי
מהנמוכים בכיתה! למעט כדורים בודדים שזרקתי לסל בשיעורי התעמלות לא שותפתי במשחקים של החבר'ה, בהם נדרש יתרון גובה כדי לנצח. ישבתי בצד והתבוננתי באחרים. כשהגעתי לרמת השרון גיליתי שכולם משחקים כדורגל — אך מכיוון שהיה לי אפס ניסיון גם בתחום זה, היה לי קשה להשתלב במשחק. למרות זאת לא ויתרתי, והחלטתי לקחת את עצמי בידיים. הצטרפתי לחוג אתלטיקה שהעביר המורה להתעמלות ביום שישי בצוהריים, אך די מהר גיליתי שגם ריצה is not my cup of tea. כשהצלחתי להבקיע שער באחד ממשחקי הכדורגל בשיעור התעמלות, חזרתי הביתה בתחושת ניצחון של מנצח אולימפי.
הייתי מאושר לגלות שגם אני יכול להצליח! מכיוון שלא היה שבט צופים ברמת השרון, הצטרפתי לחבורה של בני גילי בשכבה
של תנועת "הנוער העובד". הקן שבו היינו עורכים את פגישותינו היה ממוקם לא רחוק מהבית ברחוב למרחב, במגרש שבו נבנתה שנים מאוחר יותר בריכת שחייה עירונית. היינו קבוצה קטנה של בנים ובנות ובחופשת הקיץ שבין כיתה י' לי"א יצאנו למחנה עבודה בקיבוץ האון שלשפת הכנרת. התלוותה אלינו קבוצה קטנה של נוער יהודי שהגיע מארצות הברית. היה זה גיל שבו התעצמה ההתעניינות שלנו בבנות המין היפה. כשאחד הבנים האמריקנים בקבוצה הציג בפנינו קונדום ששמר בארנקו — לא יכולנו שלא להתפעל ממצבו "המתקדם". במהלך מחנה העבודה הוא אף השתמש בו עם אחת מהמתנדבות שהיו בקיבוץ. חברתנו לקבוצה מרמת השרון, שתפסה אותם "על חם", נמלטה מהמקום בבהלה ובאה נזעקת לעברנו: "אבל הם עושים את זה...!". ואנו "הישראלים"? יכולנו רק
לקנא בבר המזל "האמריקני"... אינני זוכר מה דחף אותי לעניין, אבל בשלב מסוים נרשמתי לחוג קרטה בהנחייתו של
דניס האנובר, שהתקיים במכון הכושר איתנים, ברמת השרון. דניס היה יהודי יליד דרום אפריקה, בעל חגורה שחורה בקרטה. התחלתי להתאמן ברצינות, אבל מה לעשות — לא הייתי "בריון" רציני, וכך הגעתי רק עד לשלב של חגורה צהובה. כשדניס פרש ממכון איתנים ופתח מכון משלו בהרצלייה, עברתי להתאמן שם. באחת השבתות רצנו מהמכון עד לשפת הים, מרחק של כ־5 ק"מ, ערכנו אימון ליד קו המים, וחזרנו בריצה למכון. סה"כ רצתי כ־10 ק"מ באותו יום. היה זה המאמץ הפיסי הגדול ביותר לו נדרשתי בשנים שלפני
גיוסי לצה"ל.
90
