Page 57 - 70 שנות הגנה אוירית

ממלחמת של"ג ועד לאינתיפאדה
מרדכי חדד בג'בל ברוך
הוחלט להקצות שני צוותי טילי כתף שיחד עם לוחמים מסיירת מטכ"ל, יארבו באופן יזום על הציר כדי לנסות ולפתור את הבעיה.
למשימה נבחרו טובי מפקדי סוללה ה' ולוחמיה. זאת יש לזכור, כי מדובר במילואימניקים עם טילי כתף וכושר גופני שאינו מן
המשופרים, ובוודאי כאשר עליהם להיצמד בתנועה מבצעית לטובי הלוחמים של צה"ל. לוחמי הסוללה הוצמדו לכוח של סיירת מטכ"ל, שהיה אמור לנוע על המורדות המערביים של החרמון, בתנאי דרך
קשים, ולנסות ולפגוש את המסק"רים הסוריים לקראת בוקר, אם וכאשר יגיעו לתקוף את כוחות צה"ל. הכוח החל לנוע על המדרונות התלולים והמצוקים של הוואדי. עד מהרה החל נפתח פער משמעותי בין החיילים והבדלי רמות הכושר הגופני באו חיש מהר לידי ביטוי. לא עבר זמן רב מתחילת התנועה הרגלית בציר ההררי, עד שלוחמי סיירת מטכ"ל החלו סוחבים על גבם גם את ציודם של לוחמי הנ"מ, ובסופו של דבר, כאשר עדיין לא נסגרו הפערים, לקחו לוחמי הסיירת גם את הטילים האישיים. צוותי סוללה ה' שנותרו מאחור, הבינו כי
זו תהיה התמודדות בלתי אפשרית וויתרו על ניסיונות ההיצמדות ללוחמי מטכ"ל. הם ירדו וחברו חזרה לכוחות שנעו על הציר כאשר הם מותירים את לוחמי הסיירת לפעול לבדם. מאז לא ראה יותר
הגדוד את ציודו וגם מטוסים כלשהם לא הופלו שם. בסוף המלחמה חיפש וביקש הגדוד את ציודו ואת טיליו בחזרה ממפקד סיירת מטכ"ל, אך הלה טען כי לא ידוע לו על מה מדובר, ועד היום לא ידוע על חזרתם של הטילים לחזקתו של הגדוד, או
על הקורות אותם... על אחד מימי הקרב שבתחילת המלחמה, סיפר שרל (שולי)
וילדורף שהיה אז כוון בסוללה א' של הגדוד, כי הפלגה שלהם,
מצאה את עצמה באחד הימים על מורדות החרמון הסורי, תחת הפגזה ארטילרית כבדה. במקום לא נכחו קצינים, והלוחמים מצאו עצמם מנותקים, מבודדים ומרותקים תחת האש הכבדה שמנעה את חילוצם. משך שעות היו הלוחמים במצב נואש וללא יכולת לתקשר עם הגדוד. קרב זה הסתיים לבסוף בחילוץ הכוח ולמרבה המזל גם
ללא נפגעים, למעט פציעות קלות מרסיסים. במהלך התנועה של סוללה ג' של בנג'ו עם חטיבה 14, הופיע
באזור מסוק 'יסעור' של חיל האוויר ועקב טעות בזיהוי נפתחה אש בכל הגזרה על המסוק, שלא על ידי כוחות הנ"מ, שבאמצעות הקשר
יב"א ידעו על הגעתו. בתושייה רבה, חדל המסו"ל בנג'ו את האש בגזרה והציל את המסוק מהשמדה בטוחה.
"תפקידו של המפג"ד בנ"מ", לדברי הסמג"ד, "הוא להכין את
הכוחות לקרב. לתת רוח גבית למסו"לים וללוחמים על מנת שיוכלו לבצע את משימותיהם. כי כאשר מתחילה הלחימה, לנו, המג"דים
והסמג"דים, אין כמעט יכולת להשפיע על המתרחש. יש לזכור
שהכוחות ברמת סוללות ופלגות חוברים לכוחות אחרים כת"פ ואינם
לוחמים כמסגרת גדודית תחת פיקוד המג"ד". על אף זאת, יוזמה אישית ורצון להיות בקשר עם הכוחות, זה
כבר עניינו של כל מפקד באשר הוא, ואבי בחר בדרך הזו. הלחימה המשיכה והתנועה בצירים הייתה קשה ואיטית. סוללות הגדוד
ביצעו את משימותיהם תחת פיקוד הכוחות אליהם חברו הן בכוננות נ"מ והן בסיוע קרקעי. במהלך כל הימים הללו, הקפיד אבי הסמג"ד
. סוללה ד' הגיעה וחברה לעיקרית האוגדה
במוצב אסטרא א'. סוללה א' חברה לאגד הארטילרי באזור שער
פטמה וסוללה ג' חברה לכוח הטנקים שאמור היה לנוע בציר הכפרים - הציר המוביל מאיזור מטולה דרך מורדותיו המערביים של רכס החרמון. דרגי הגדוד הופנו לאזור שער פטמה אף הם, שם
התחיל להתארגן אגד התחזוקה האוגדתי. לאחר שאבי רוזנבלט וידא שכל יחידות הגדוד נמצאות במקומן
וחברו אל הכוחות אליהן היו אמורות לחבור, התפנה לפגוש את
המג"ד בעיקרית האוגדה בהר דב. שם אף התעדכן כי סוללה ב' של הגדוד יצאה מקו סגול וכי היא מתעתדת להגיע עם כוחות הצנחנים בהנחתה מן הים צפונית לצידון. היה ברור לפיכך, שסוללה זו ירדה מבחינת גדוד 66מן הסד"כ וכי השליטה עליה עברה לידיים אחרות. כתוצאה מכך, היה על הסוללה גם להסתדר עצמאית בהיבט הדרגים
והלוגיסטיקה. הלחימה בגזרה המזרחית התנהלה בשלושה צירים מרכזיים: ציר
'מיכה' - פטמה-חצבאיה-רשאייה, (ציר תנועה ראשי שנקבע גם כציר תחזוקה עיקרי). ציר 'הכפרים' - פטמה-ראשייה, שהיה דרך צרה מאד שעברה דרך מספר כפרים רב יחסית. וציר ואדי שבעה (ציר עראפת, כפי שכונה באורח לא רשמי), בו התקדמו הכוחות תוך פריצת דרך ותנועה באזור נחות וקשה לכיוון 'המיוערת' בואך
ראשייה. באחד הלילות, ועקב תקיפת מסק"רים סוריים בציר ואדי שבעא,
55
למפקדת אוגדה 252