Page 23 - ETMOL_125

‫הקהל בהצגה הראשונה של ׳׳הבימה׳׳ ב מוסקבה‬

‫היו הכל מסתגרים בבתים‪ .‬הרחובות היו דוממים וכאשר‬ ‫ראיתי לפחות שלוש פעמים‪ .‬באולם ״הבימה״ הקטן לא‬
‫עברה כרכרה ברחוב‪ ,‬היינו משתתקים ועוצרים את הנשימה‪,‬‬ ‫היתה במה‪ .‬הקהל ישב בכמה שורות זו מעל זו‪ .‬המסך היה‬
‫אולי יושבים בה אנשי המשטרה‪ ,‬עד שנעלמה הכרכרה‬ ‫נפתח לצדדים וההצגה היתה נערכת מתחתינו‪ ,‬על רצפת‬
‫והרחוב חזר לאילמותו‪ .‬אבל למרות האימה‪ ,‬עשינו מאמצים‬ ‫האולם‪ .‬אני זוכר כמו היום את חנה רובינא זועקת כאם‬
‫לחיות את חיינו כרגיל‪ .‬אמי לקחה אותי לתיאטרון לעתים‬ ‫המשיח ב״היהודי הנצחי״‪ ,‬קולה זיעזע תמיד‪ .‬צמח‪ ,‬כיהודי‬
‫קרובות ואפילו לאופרה‪ .‬בקיץ נסענו עדיין לקייטנה‪,‬‬
‫מאלאחובקה‪ ,‬שהיתה רחוקה כשעת נסיעה ממוסקבה‪.‬‬ ‫הנודד‪ ,‬יצר דמות יותר מאשר מילא תפקיד‪.‬‬
‫במאלאחובקה שמעתי את שליאפין הגדול שר‪ .‬בפסח ערכנו‬ ‫הורי לקחו אותי לתיאטרון להצגה הראשונה של‬
‫סדר מפואר‪ .‬בראש הסדר ישב הרב מזא״ה‪ ,‬רבה הראשי של‬ ‫״הדיבוק״‪ .‬ההצגה לא מצאה חן בעיני‪ .‬חילקו אז בין הקהל‬
‫׳גליונות התרשמות׳ וביקשו שכל אחד יכתוב את דעתו‪.‬‬
‫מוסקבה‪.‬‬ ‫כתבתי גם אני את התרשמותי השלילית וציינתי שאני עדיין‬
‫פעם שלחו אותי הורי לדוד פייבל‪ ,‬״לעשות הכרה״ עם‬ ‫ילד‪ .‬בנו שניידר סיפר אחר־כך כי ואכטנגוב‪ ,‬הבמאי‪ ,‬קרא‬
‫ביאליק ואנגל‪ ,‬שכתב את המוזיקה ל״הדיבוק״‪ .‬הם באו לדודי‬ ‫לפני השחקנים את דעות הקהל ואילו את ״חוות דעתי״ לא‬
‫לביקור ו״לשתות תה״‪ .‬הלבישו אותי בבגדי שבת‪ .‬ביאליק‬
‫חייך אלי‪ ,‬אך לא היה לו מה להגיד לי‪ .‬פניתי אליו בעברית‬ ‫קרא ואמר כי דברים אלו ״כתב ילד׳‪.‬‬
‫אבל גם לי לא היה מה להגיד ומיד הסתלקתי לחדרם של בני‬
‫דודי; ״אדום ושמן‪ ,‬שום דבר פואטי״ ‪ -‬כך נראה ביאליק‬ ‫כסף וצבעים‬
‫בעיני הצעירות שקבעו מזמן מה דמות צריכה להיות‬
‫הדוד פייבל שפירא‪ ,‬אחיו של אבא‪ ,‬היה מתומכיו הנאמנים‬
‫למשורר‪.‬‬ ‫של התיאטרון‪ .‬אמרו כי החזיק את ״הבימה״ על חשבונו שנה‬
‫בסוף שנת ‪ 1920‬חלה אחי הצעיר ישעיהו שכינינו אותו‬ ‫תמימה‪ .‬הוא היה תומך נלהב בתיאטרון עברי ועזר לא רק‬
‫׳סייקה׳‪ .‬הוא היה בן שבע‪ .‬טילפנו לרופא‪ ,‬אך לא היתה כל‬ ‫בכסף‪ .‬הוא היה בא לתיאטרון לצבוע את התפאורות בצבעים‬
‫תחבורה והוא לא יכל להגיע‪ .‬למחרת התברר כי היתה זו‬ ‫שהביא ממחסן הצבעים של מפעלו ‪ -‬״האחים ש‪ .‬ופ‪.‬‬
‫דלקת המעי העיוור‪ .‬אבא פנה לפרופסור פוסטניקוב שנחשב‬ ‫שפירא״‪ .‬הדודה חוה‪ ,‬אשתו של הדוד שאול‪ ,‬היתה מתרגזת‬
‫לגדול המנתחים במוסקבה‪ ,‬וחוא ניתח את סייקה‪ .‬הניתוח‬ ‫שמהללים רק את הדוד פייבל על תמיכתו‪ ,‬הרי הכסף שתרם‬
‫הצליח אך אחי נפטר כעבור יומיים מזיהום‪ .‬בימי האבל‬
‫שלחו אותי הורי לביתו של דודי פייבל‪ .‬חנה רובינא היתה‬ ‫‪ -‬אמרה ‪ -‬הוא משותף!‬
‫אמנם שחקנית ״הבימה״ ‪ ,‬אבל מן התיאטרון אי־אפשר היה‬ ‫דוד פייבל תרם הרבה למטרות תרבותיות עבריות ובין‬
‫להתפרנס‪ ,‬והיא שימשה כמורה לבני דודי‪ ,‬שכן לפני שעלתה‬ ‫השאר הוא שהזמין אצל הצייר הנודע ליאוניד פסטרנק‬
‫על הבמה היתה גננת ומורה לעברית‪ .‬כשבוע למדתי אצל מי‬ ‫)אביו של המשורר בוריס פסטרנק‪ ,‬שצייר גם את טולסטוי(‬
‫שורת דיוקנאות של גדולי הספרות העברית‪ ,‬ביניהם ביאליק‪,‬‬
‫שנחשבה אם התיאטרון העברי‪.‬‬ ‫פרישמן‪ ,‬אנ״סקי‪ ,‬הרב מזא״ה ואחרים‪ ,‬המצויים כיום‬
‫בהמלצתו של דודי פייבל צייר ליאוניד פסטרנק את אחי‬
‫על פי צילום‪ .‬פסטרנק רצה להיפגש עם אבי ואתי כדי‬ ‫במוזיאונים בארץ‪.‬‬
‫להתרשם מקרוביו של האח הנפטר‪ .‬ישבתי לפני הצייר כרבע‬ ‫רשמו אותי לגימנסיה ותפרו בשבילי מדים אפורים‬
‫שעה והוא עשה רישומים שונים‪ .‬בנותיו של הצייר ‪-‬‬ ‫כנדרש‪ ,‬אולם למדתי שם רק כמה חודשים מאחר שחליתי‪.‬‬
‫אחיותיו של בוריס המשורר שהשתקעו לבסוף באנגליה ‪-‬‬ ‫כשהחלמתי שכרה אמי מורים פרטיים בשבילי‪ ,‬ביניהם‬
‫אפילו מורה לציור‪ .‬קראתי הרבה ברוסית את הספרות‬
‫הגישו תה לי ולאבי‪.‬‬ ‫והשירה הקלאסית‪ ,‬מקורית ומתורגמת‪ .‬אהבתי את‬
‫הטרגדיות של שקספיר שכן הן הלמו את אימי אותו זמן‪ .‬את‬
‫בקיץ עזבנו את רוסיה יחד עם דודי פייבל ומשפחתו‪.‬‬ ‫הפחד שבו חיינו כל אותם ימי מהפכה וקרבות ניסיתי להפיג‬
‫הנסיעה נערכה ברכבת‪ ,‬בקרונות משא‪ ,‬ישנו על ארגזים‪.‬‬ ‫בקריאה ולא אחת פרצתי בצעקה תוך כדי קריאת הטרגדיות‪.‬‬
‫אחרי שבועיים הגענו לפולין‪ .‬ילדים פולנים בכובעים‬ ‫הפחד שרר בכל‪ .‬סיפרו על אנשים שנעלמו כשהלכו לקנות‬
‫מרובעים הסתובבו בתחנת־הרכבת וקיללו את היהודים‪.‬‬ ‫בשוק הפתוח היחידי במוסקבה‪ ,‬ליד מגדל סוחרב‪ .‬בערבים‬

‫מפולין יצאנו לארץ־ישראל‪.‬‬

‫‪23‬‬