Page 7 - etmol 80

‫‪r1‬‬

‫העולים היו מפקידים את כספם בארצם בידי קרובים או‬ ‫לים נוסדה קהילה כמה שנים אחר״כך‪.‬‬
‫נאמנים והללו היו שולחים להם את הפירות לירושלים לשם‬ ‫בספר ״חורבות ירושלים״ נאמר כי באותם ימים ״נתיש־‬
‫פרנסתם‪ .‬עניים היו מקבלים ״הספקה״ מקהילתם או שהיו‬ ‫בה עיר אלהינו מבני עמנו יותר ממה שהיתה מיום גלות‬
‫מתפרנסים מכספי התרומות לארץ־ישראל שנשלחו מאיט­‬ ‫ישראל מעל אדמתם‪ ,‬כי מדי יום ביום באים יהודים רבים‬
‫ליה על״פי ״ליסטה״‪ .‬מחבר האיגרת לא היה מן העניים אבל‬ ‫לשכן בה״‪ .‬יש להניח שחלק ניכר מן העולים האלה באו‬
‫גם לא מן העשירים‪ .‬הוא מודה למסייעיו שבשל תמיכתם‬
‫יכול הוא למלא את רצונו לעסוק בתורה בשקט‪ .‬כסף או‬ ‫מאיטליה‪.‬‬
‫רכוש שהיה לו מסר בידי בנו‪ .‬בעלותו היה מצבו דחוק‪,‬‬
‫וחיכה ״שישלח בני הפרנסה שלי״‪ .‬מעשרה מטבעות ציקיני‬ ‫רבנים וסוחרים‬

‫ראשונים שהיו בידו מקופת ארץ־ישראל שבעיר מגוריו‪,‬‬ ‫מלבד רבנים וחכמים היו בשיירות סוחרים וסתם אנשים‪.‬‬
‫נטלו חלק הוא ומשה פינצי‪ .‬הוא שכר דירה ליד ביתו‬ ‫אין ספק שהכותב היה החשוב שבהם‪ ,‬שאם לא כן לא היה‬
‫המפואר של חיים פואה‪ ,‬ולא עשה סעודה בשבת ראשונה‬ ‫עומד בראשה‪ .‬הוא היה תלמיד חכם כפי שאפשר להיווכח‬
‫שנכנס לדירה‪ ,‬כמנהג ירושלים‪ ,‬״מפני תוקף ההוצאות‬ ‫מדבריו ומעצם רצונו לעסוק בקבלה ולהקדיש לכך כל‬
‫שעברו עלי״‪ .‬בדעתו היה לעשותה בשנה שלאחריה‪ .‬על‬ ‫עתותיו ״במקום הקודש הזה שהנני פנוי מבל מחשבה״‪.‬‬
‫מצבו אתה שומע מדבריו אלה‪ :‬״ואלו היה לי מעות‪ ,‬ישרה‬ ‫אמור מעתה שבעירו היה טרוד אם בעסקי הרבנות ואם‬
‫בעיני להיות בה כנגד הבית המקדש‪ ,‬אבל מה אעשה שאין‬
‫חייתי די עולה‪ ,‬עם שבצפייתי אצפה לימים הבאים בעזרת‬ ‫בעסקי הקהל ואולי גם שלח ידו במסחר‪.‬‬

‫ה׳ וישועתו לקנות לי אחיזה בארץ״‪.‬‬

‫הכותב שלח את איגרותיו לא רק משום שביקש לעשות‬
‫תעמולה לעליה אלא גם משום שאחד מפני הקהל בקארפי‬
‫ביקשו להודיעו על דרך הנסיעה ועל החיים בירושלים‪ .‬לא‬
‫איש דמיונות היה ולא ביקש לכתוב על דברים מוזרים‬
‫ומשונים אלא דבריו שקולים ובדוקים‪ .‬כל שסיפר הוא ״ממה‬

‫שנתברר לי וראיתי בעין״‪.‬‬

‫זמן בואו היה בימים שהם מן הקשים ביותר שידעה‬
‫ירושלים‪ .‬לא קשה לדמות לנפשנו הרהורים שעלו בדעתו‬
‫של הכותב‪ .‬להעלים את העבר על היהודים בעיר לא יכול‪,‬‬
‫כי שמועות יגיעו לאיטליה בדרכים שונות‪ ,‬ולא עוד אלא‬
‫שירושלים זקוקה מאוד לסיוע הגולה ונמצא שהוא נועל דלת‬

‫בפני השלוחים‪ .‬אם יספר מה שעובר עליהם יימצא מונע‬
‫ממיודעיו לעלות לירושלים‪ .‬ומפליא כיצד פסע בטוחות בין‬
‫שתי מחשבות אלה שהתרוצצו בקרבו‪ .‬באיגרות ראשונות‬

‫סיפר על הרפתקאותיה של השיירה בדרך וקצת על סבלות‬
‫ירושלים‪ ,‬ובזאת לא יצא ״כפעם בפעם לקראת נחש״ים כדי‬
‫שלא לנעול דלת בפני לווי״ם״‪ .‬נחשים ‪ -‬ערומים ובעלי‬
‫תככים‪ ,‬הם המושלים והתושבים המוסלמים‪ ,‬ולווים הם‬

‫יהודי איטליה שיש את רצונם לעלות‪.‬‬

‫על הגזירות בזהירות‬

‫בכל עניין אתה מוצאו מטפטף טיפין־טיפין על המצב‬
‫ומבליע בנעימה גזירות קשות העוברות על הקהילה‪ .‬דרך‬
‫משל בהזכירו את הכותל המערבי‪ ,‬כתב‪ :‬״עתה שהוא עת‬
‫מנגד גזרו שלא תהיה בו דריסת רגל״‪ ,‬וזו גזירה שנתחדשה‬

‫כמה ימים אחרי שהגיע לירושלים‪ .‬גם נבצר ממנו לבקר‬
‫במקומות הקדושים ״ואילו הורשנו ללכת חוץ לעיר‪ ...‬כבר‬
‫הייתי לחברון״‪ ,‬וכן הוא מרמז בלשון זה‪ :‬״בשעת דבר רשע‬
‫כזה כנס רגליך״‪ .‬בדברו על בני הדתות לא פסח מלרמוז על‬

‫המצב הקשה שבירושלים‪ :‬״ועתה שניתן רשות למשחית‬
‫לחבל חם וחלילה עושין נאצות ליהודים״‪ .‬וכן הוא אומר‪:‬‬
‫״ולהיות עת צרה אין עושין שמחה כמעט ואפילו בנישו״‬
‫אין״‪ .‬ואחד מן העולים‪ ,‬מתתיה ריאטי‪ ,‬לא נוכח בברית של‬
‫בנו ״לסבת ההלשנה״‪ ,‬כלומר היה חבוש בבית״הסוהר‪ ,‬וכי‬
‫הפרנס יצחק גאון ״עומד צפון ונסתר מחמת הלשנה בזו‬

‫שחידש בביתו בניין בלא רשות״‪.‬‬

‫כל זה מחייב שהגולה תיחלץ לפדות את ירושלים מסבלו־‬