Page 12 - etmol 24
P. 12
י .ח .ברנר א .ברש כגנאי ,כסכנה של טמיעה וניוון בקרב הסביבה הערבית,
הזרות של האדם היהודי לנופים הללו ,כל אלה עולים בפרקי
בה ובור מים יש שם .וכל החצר מוקפת חומה ,שביום הסיום של סיפורו ״מכאן ומכאן״ ) ( 1911שהוא הסיפור
שוכנת עליה החמה ובלילה הצללים״ )״תמול שלשום״, הריאליסטי האמיתי הראשון ,ואולי גם החשוב ביותר ,שנכתב
על ארץ־ישראל .ברנר מתאר בסיפורו בין היתר את מערכת
עמודים .(412—411 כתב־העת ״המחרשה״ שהשתכנה בחדר קטן אחד על גבול יפו,
>עיר נצורה״ לברש ואולי בנוה־צדק ,ואת אריה לפידות ,כנראה א .ד .גורדון.
באותה שנה שנתפרסם בה הספר ״תמול שלשום״ ), ( 1945 בנוה־צדק גרו אז ממיטב האינטליגנציה של העליה
הופיע גם ״כעיר נצורה״ לאשר ברש .זהו אחד הספרים השנייה — ברנר ,אז״ר ,אהרונוב^ ,עגנון ,שמעונוביץ ,ברש,
המקסימים והמלהיבים שבספרות הארצישראלית ,וכולו מחרו ש .בן ציון ,דבורה בארון ,ובה גם היתה מערכת ״הפועל
זת סיפורים מימי ראשיתה של תל־אביב ובעיקר בתקופת הצעיר״ אשר נדפס ביפו .נוה־צדק נחשבה ״קלת־דעת״
מלחמת העולם הראשונה .הסיפורים כתובים בנימה צ׳כובית, במידת מה ,ומודרנית ,לעומת ירושלים המסולעת ,המאובקת
עדינה ומאופקת ,אירונית מעט ,רוויה אווירה; וגיבוריהם ועמוסת ירושת דורות ,כאן נשבו הרוחות החדשות ביותר
שבקרב הישוב העברי הצעיר .כאן ,וב״אחוזת־בית״ ,היתה
מתנודדים בין עצב למוזרות. בעצם ראשיתה התרבותית והרוחנית של ארץ־ישראל החדשה,
מרבית גיבורי הספר ,אם לא כולם ,אינם פרי־דמיונו המודרנית .ברש ,עגנון ונחום גוטמן עתידים היו לתת ביטוי
של המחבר אלא אנשים בשר־ודם ,ובהם דמויות מוכרות לאווירתה הקסומה של ראשית זו ,ליפו ,לנוה־צדק ,ול״אחו־
למדי .המספר ,שהוא כנראה בן־דמותו של ברש עצמו,
שמו נחום טרוי ,והוא שמשמש כחוט המקשר למחרוזת זת־בית״.
הסיפורים .יהא זה בלתי־הוגן להתייחס לסיפורים הללו
רק על פי דמיון דמויותיהם לדמויות ידועות מן ההיסטוריה אך לא כן ברנר .הוא ראה בכל תופעה את הצד הפרו־
של ראשיתה של תל־אביב ,ובכל זאת כמעט אי־אפשר בלמאטי ,המדכא ,החולני ,את שורשי־הייאוש .תוכחתו היתה
מרה .הוא רצה שהכול ,הכול יהיה אחרת .ולכן תיאר את
לעמוד בפני הפיתוי לעשות כן. המציאות כפי שהיא ,מבעד לחלון חדר־המערכת של ״המחר
הנה דמותו האפלה של גילר ,המתפרץ בזעקות מקפיאות־
דם באמצע הלילה ,ומתברר כי ״מודל״ לו שימש ,ללא־ספק, שה״ בעליבותה ,ללא כחל־ושרק.
מנדל בייליס הידוע ,אשר לאחר ששוחרר במשפט עלילת־
הדם הידועה בקייב ,ב־ ,1913היגר לארץ־ישראל ושם משכנו יפו לעומת ירושלים
תקופת־זמן בתל־אביב .הנה הסופר פלאם ,הוא ברנר ,ושניים
מידידיו ,זרחי ,הוא א .ד .גורדון ,ושילוני )ברל כצנלסון( ״תמול שלשום״ ) ( 1945לש״י עגנון ,שנכתב כבר ממרחק
ואתרוג )ישורון קופלביץ( .והנה רעייתו של ראש הוועד של השנים ,כולו מלא שבחי אורן ויופיין של יפו ושל נוה־צדק
תל־אביב ,שאין לטעות בזהותה ,צינה דיזנגוף ,והרופא לעומת קדרותה של ירושלים ,שהכול חנוק בה ומסוכסך
והרה־אסון .בנוה־צדק נמצאת סוניה ,הבחורה המודרנית,
בעלת ההליכות החופשיות בסגנון אותם ימים ,המניחה
ליצחק קומר ,גיבורו של עגנון ,לנשקה ולמשמש מעט
בחולצתה .ואילו בירושלים חוזר יצחק קומר אל ״הישוב
הישן״ ,אל שפרה ,ושם הוא נפגע כתוצאה מנשיכת הכלב
השוטה .במכלול הרומאן אין יחסו הלבבי של עגנון אל
נופי ראשיתה זו של תל־אביב יחס חיובי כפשוטו ,שהרי
יצחק קומר נוטש הוויה זו וחוזר אל הישן ,ובכך כאילו
מטיל גם עגנון ספק ביציבותו ובחיוניותו של העולם החדש
הזה ,ה״מודרני״.
אך מבחינת ההנאה שבקריאה מביא ״תמול שלשום״ כמה
מן המקסימים שבתיאורים מן הספרות העברית לגבי נופים
ודמויות שעמדו על ערש ראשיתה של תל־אביב.
עגנון כמו חילק עצמו ב״תמול שלשום״ בין שתי דמויות.
האחת היא גיבורו יצחק קומר ,שמשוקעים בה לא מעט
נתונים ביוגראפיים דומים לאלה של עגנון עצמו ,והשניה
היא דמות צדדית ,זו של חמדת הסופר ,המופיע בכמה
מסיפורי יפו הראשונים של עגנון ,שקדמו ל״תמול שלשום״,
והם ״גבעת החול״ ,״לילות״ ,״אחות״ ו״שבועת אמונים״.
ב״תמול שלשום״ מובא תיאור מדוייק של חדרו של חמדת,
הוא חדרו של עגנון עצמו ,בבית העומד על תילו במקום
הזה עד היום) .בשכונת נוה־צדק ,רחוב רוקח פינת שלוש( :
״אבל חדרו של חמדת חדר ובאמת הוא נאה .עומד הוא
לו לעצמו ,ויש לו חמישה חלונות .בחלון אחד רואים את
הים הגדול שאין לו סוף ,ובחלון אחר רואים את הבקעה
שהרכבת עוברת בה ,ומחלון אחר רואים את המדבר שעליו
נבנתה אחר כך תל־אביב ,וחלון אחר פונה כלפי נוה צדק...
על כן חביב חדרו של חמדת על חמדת .בייחוד חביבה ^ י ו
גזוזטרא קטנה זו שלפני החדר ,שצופה לתוך הבקעה שהרכבת
עוברת שם .משתלשלת הרכבת בתוך הבקעה וקיטור קוטר
ועולה .ולמטה מן הגזוזטרא גינה קטנה נטועה ולימון צומח
12
