Page 20 - ETMOL_114
P. 20
בחור שביקש לשאת את משודכתו החתן ומשפחתו היו באים לראות את כסיבוך שאין לצפותו מראש ,וכעילה
טען :״הנה כמה שנים אני אוכל ושותה הכלה המקושטת בתכשיטיה החדשים. לתבוע ביטול הקנס .במקרים אחדים
עמה יחד!״ ובמקום אחר נמסר על אב נמסר ,כי הבת היא המסרבת לשידוך
״ שהיה מזמן החתן בכל שבת ,כיון לנדוניית הכלה שלושה מרכיבים שהוסדר עבורה .כגון ראובן ששידך
שהוא דרך העולם״ .על יצחק פאסי עיקריים :כסף ,תכשיטים ובגדים בתו ל שמעון בהיותו במדינות הים
מצפת ,שאהבת משודכתו בערה כאש ואריגים .בין חפצי החן הנשלחים לרגל עיסוקיו ,ואחר כך משהגיע
בליבו נמסר ,כי אחיה ערכו לו משתה לכלה נזכרים צמידים ,נזמים ,״שלש המשודך לארץ אמרה הבת נחרצות ,כי
לת״ ,טבעת ,וכן תכשיטי זהב ותכשי אינה רוצה בחתן זה .המשודך המאוכ
וזימנו אותו לביתם. טים באופן כללי .נ שלחו גם כלים זב תבע מן האב את הקנס שנתחייב
אירוע חמור במיוחד מתואר אצל שונים ,״ שימו שי ער ש״ )לבנים וכלי עליו אך הרב פסק ,כי לאחר שהאב ניסה
הרדב״ז :״מעשה בראובן שהיה משו מיטה( ,ומלבושים .לעיתים נמסרו כמה פעמים לשכנעה להסכים לשידוך
דך עם בתו של שמעון ,ונכנס ויוצא מעות בעין כדי שתרכוש הכלה לעצמה
והבת סירבה -האב פטור.
בביתו של שמעון ,והיה העם מרננין את הדרוש לה. וכך גם קרוב ששידך יתומה בת
אחריו שהוא קלקל עם אשתו של פירוט מדוקדק של חפצי נדוניה משפחתו ,ואחר כך סירבה הבת ואמרה
שמעון ,וגם היא פרוצה מאד ,ועמד כלולים בהסדרי שידוכין משנת 1511
שמעון וגירש את א שתו ...ואח״ב רצה שנר שמו בפנקסו של רב או שדכן ש״אינה רוצה את המשודך בשום צד״
ראובן לקחת את גרו שת שמעון וביטל מקהיר ונמצאו בגניזה .בין החפצים -אף הוא נתבע לשלם את הקנס וטען
ה שידוכין שהיה לו עם בתו של והתכשיטים הרבים נימנים סיכות
לקי שוט מכסף ומזהב ,גלימות ואריגים שהוא פטור ״לפי שהוא אנוס״.
שמעון״. מסוגים שונים ,צעיפים צבעוניים, הרב ד ת בן זמרא -הרדב״ז -מוסר
לא פעם הגיעו היחסים בין המשוד- מעשי רקמה ,סנדלים ,מסרקות ועוד. על אשה שסירבה לשידוך שהוסדר
כים לשלב של גיפופים ,וזאת בידיעת נדוניית כלה מפורטת בנוסחים שונים עבורה וביטלה את הטקס .למחרת
ההורים :״ראובן שידך את לאה והיה של שיר עממי מספרד ,ועל קדמות היום חזרה בה ונתרצתה ,אלא שאז
נכנם ויוצא בבית חמיו ומתיחד עמה השיר מעיד איזכורן של שפחות כחלק טען המ שתך ,כי מאחר שלא נתרצתה
לשחק ולנשק ,אבל לא עלתה על לבו
לדבר אחר ...שכך המנהג לעשות כדי מן הנדוניה. באותה שעה ,אינו חפץ בה יותר.
לחבבם זה על זה״ .אפילו לעזלב מתק אמנם העדויות על סירובן של בנות
דם יותר הגיעו ,כגון :״ראובן ששידך מיפגשים בין בני הזוג לשידוך שהוצע להן הינן מועטות
את בת שמעון ,ונמ שכו ה שידוכין יחסית ,אך מכל מקום ניתן להסיק מהן,
קרוב לג׳ שנים והיו מתיחדים הארוס לאחר חתימת התנאים ועריכת טקס כי כאשר עמדה הנערה בתוקף על
עם ארוסתו בבית חמיו לינה אחר לינה ה שידוכין ,היתה הכלה נשארת בבית דעתה -עלה ב ת ה לבטל את השידוך.
אביה עד למועד חתונתה .היו מקומות ואילו הבן ,אי״אפשר היה לשדכו בלא
ולבו גם בה״. שבהם לא היה מקובל שמ שתך יתראה
גם בשיר נעורים של ישראל נג׳ארה עם משודכתו .אולם במקומות אחרים, הסכמתו.
נזכר אחד בשם מאיר ,איש רע מעל ובמיוחד בקרב הספרדים והמוסתער לאחר שהסתיים המשא ומתן ונחתמו
לים ,אשר ״בבית חמיו בעל ארוסתר׳. בים ,לא כל כך הקפידו בכך :החתן נהג התנאים ,נערך טקס ה שידוכין עצמו,
ב שני מקרים נמסר על נשים שנכנסו לבקר בבית הורי הכלה לעיתים מזומ לרוב ב סע ת ה חגיגית שעורך אבי
להריון תוך כדי תקופת השידוכין. נות ,ובעיקר לסעודת השבת ,וההיכ הכלה ,בהחלפת דורונות בין הצדדים,
באחד ,כפר החתן באחריותו למעשה, ובמסירת טבעת .הסבלונות ששולח
טען כי הנערה הרתה לזנונים ,וביקש רות בין בני הזוג העמיקה בדרך זו. החתן לכלתו מובלים בתופים וב מחד
לבטל את הש Tוך; ב שני ,הבטיח החתן לות ונמסרים לה בפומבי ,שכן הם
בתחילה כי יבוא וישא את משודכתו מיועדים ,בין השאר ,להפגין ברבים
ומכאן יש להניח כי הכיר באפשרות את אפ שרויותיו ורוחב ליבו של החתן.
שהוא זה אשר הכניסה להריון ,אך
לאחר מכן הכחיש כי הוא עשה זאת.
נערה אחת נאנסה והרתה עוד בטרם
הגיעו שידוכיה ל Tי גמר ,ואביה
הכריח את הגבר לשאתה.
המפגשים הקרובים בין זוגות
משודכים ,ובוודאי גם תוצאותיהם,
עוררו מורת רוח בקרב החכמים .שנים
רבות מאוחר יותר התריע ה חיד׳א,
הרב חיים יוסף דוד אזולאי :״וכבר
התריעו ראשונים על מנהג רע שנתפ
שט בקצת עיירות ,שהמשודך עם
משודכתו שכיחי תדיר כמה שנים
בשחוק וקלות ראש לקראת נש״ק יום
ליום ולילה ללילה!״ כתוצאה מחששות
אלו ,נתקנו בצפת ,בירושלים ,ובמקו
מות רבים נוספים ,תקנות שכוונתן
להגביל את המגעים בין בני הזוג.
וכך עברו הימים -עד שהגיע היום
הגדול של העמדת החופה והחג הגדול,
ולאחריו חיים ארוכים של בני הזוג
יחד והעמדת משפחה.
20