Page 178 - בית תפילה סופי_Neat
P. 178

‫‪ /‬אחדות ישראל ‪169 /‬‬

                      ‫בית הכנסת אחדות ישראל בירושלים הוא בית הכנסת היחידי בארץ הידוע בתור‬
                      ‫בית הכנסת של התנועה הלאומית‪ ]...[ 18‬הוא בית הכנסת (וגם המקום היחידי)‬
                      ‫בארץ אשר בו מתנוסס לוח זכרון לחללי‪ ,‬גבורי וקדושי ישראל‪ ,‬חיילי הארגון‬
                      ‫הצבאי הלאומי ולוחמי חירות ישראל‪ .‬בבית כנסת זה מתכנסים מדי שבוע‬
                      ‫בשבוע‪ ,‬תחת הנהלתו של מורנו הרב ר' אריה לוין שליט"א‪ ,‬ללימוד דף גמרא‬
                      ‫ופרקי משניות לעילוי נשמתם של הקדושים והטהורים הנ"ל‪ .‬הריהוט של בית‬
                      ‫הכנסת וכמו כן שולחן הקריאה בתורה (הבימה) הם כבר כל כך ירודים ושבורים‬
                      ‫שכמעט אי אפשר להשתמש בהם‪ ,‬ואנחנו מתביישים להזמין איזה אורח שבא‬

                                        ‫מבחוץ הרוצה לראות את בית הכנסת של תנועה הלאומית‪19.‬‬

                    ‫בסופו של דבר סייעה התנועה לא פעם לניהולו השוטף של בית הכנסת‪ ,‬אך לפני כ–‪25‬‬
                              ‫שנה הופרד סופית ניהולו של בית הכנסת מחסותה של התנועה הפוליטית‪.‬‬

                                                         ‫רבנים בבית הכנסת‬

                    ‫הרב שזוהה יותר מכל עם פעילותו של בית הכנסת היה רבי אריה לוין‪ ,‬שהוכר בשנות‬
                    ‫הארבעים כ'רבם של אסירי המחתרות'‪ ,‬והיה בא לבקרם בקביעות במקומות מעצרם‬

                                                            ‫בניסיון לעודד את רוחם — אישית ורוחנית‪.‬‬
                    ‫עם חיזוקו של בית הכנסת לאחר קום המדינה הוזמן רבי אריה לשמש בו רב‪ ,‬והוא נשא‬
                    ‫בתפקיד זה עד יומו האחרון‪ .‬מלבד תפילות השבת שבהן שהה במקום‪ ,‬נהג ר' אריה‬
                    ‫לשאת דברים על פרשת השבוע בכל ליל שבת‪ ,‬ובכל שבוע התקיים במקום גם שיעור‬
                    ‫גמרא בהדרכתו‪ ,‬שהוקדש לזכרם של הנופלים הרבים‪ .‬מקום התפילה של הרב נקבע‬

                                                         ‫מטבע הדברים ב'מזרח'‪ ,‬בסמוך לארון הקודש‪.‬‬
                    ‫בראש השנה שימש ר' אריה בעל התקיעה במקום‪ ,‬ועל אחת השנים סיפר הגבאי‬
                    ‫הוותיק של בית הכנסת‪ ,‬יוסף ויטלזון‪ .‬כתמיד‪ ,‬שעה שר' אריה פסע עם שופרו אל‬
                    ‫ארון הקודש הפתוח‪ ,‬שררה במקום דממה מוחלטת‪ ,‬והמתפללים כולם המתינו למוצא‬

                                     ‫פיו שעה שיחל באמירת הפסוקים המקדימים את תקיעות השופר‪:‬‬

                      ‫עלה רבי אריה אל הבימה‪ ,‬הגביה טליתו ונתעטף בה כל כולו‪ .‬רק זקנו הלבן‬
                      ‫הרוטט ניבט מבעד לטלית‪ .‬הזקן הלבן והעיניים‪ .‬כן‪ ,‬העיניים הרכות והחמות‪,‬‬
                      ‫שופעות טוב ואהבה אין קץ‪ .‬לפתע‪ ,‬סב על מקומו ונעץ מבטו בלוח הזיכרון‪.‬‬
                      ‫עיניו הדומעות ליטפו את השמות במבטן‪ .‬נערים צעירים‪ ,‬עולי גרדום‪ ,‬שנעקדו‬
                      ‫בעניבות חנק כששירת התקוה בוקעת מגרונם‪ .‬נערים ששהה עימם ברגעי חייהם‬
                      ‫האחרונים‪ ,‬בחדרים אפלים של נדונים למוות‪' .‬מרן די בשמיא'‪ ,‬זעק בבכי קורע‬
                      ‫לב‪' ,‬הם‪ ,‬בני‪ ,‬ישמיעו לפניך את תקיעות השופר‪ ...‬ראה כמה יפים הם‪ ,‬כמה‬
                      ‫חסונים‪ ...‬בני‪ ...‬מכניסי רחמים‪ ,‬הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים‪ ...‬הכניסו‬
                      ‫דמעותינו לפני מלך מתרצה בדמעות‪ ...‬בקשו עלינו רחמים‪ ...‬לכו בני [‪ ]...‬כך‬
                      ‫עמד שעה ארוכה והתייפח בבכי‪ ,‬כשהוא קורא לכל אחד [מעולי הגרדום] בשמו‬
                      ‫[‪ ]...‬עמדו הכל שטופי דמע והביטו בר' אריה הממרר בבכי‪ .‬ליטף ר' אריה ביד‬
                      ‫רועדת את מפת הקטיפה שעל שולחן הבימה‪ ,‬נטל את השופר בידו והניחו שוב‪,‬‬
                      ‫וחזר ומילמל בקול חנוק 'אמרתי להם‪ ...‬לכו בני‪ ...‬אל אברהם אביכם'‪ .‬ולא יסף‬
                      ‫עוד לדבר [‪ ]...‬כל אותה עת היו פניו של רבי אריה סמוקות ולוהטות 'כמו מלאך'‪,‬‬

                                                 ‫נזכר ר' יוסף ויטלזון‪ ,‬כמו שרף בעולמות טמירים‪20 .‬‬
   173   174   175   176   177   178   179   180   181   182   183