Page 178 - בית תפילה סופי_Neat
P. 178
/אחדות ישראל 169 /
בית הכנסת אחדות ישראל בירושלים הוא בית הכנסת היחידי בארץ הידוע בתור
בית הכנסת של התנועה הלאומית ]...[ 18הוא בית הכנסת (וגם המקום היחידי)
בארץ אשר בו מתנוסס לוח זכרון לחללי ,גבורי וקדושי ישראל ,חיילי הארגון
הצבאי הלאומי ולוחמי חירות ישראל .בבית כנסת זה מתכנסים מדי שבוע
בשבוע ,תחת הנהלתו של מורנו הרב ר' אריה לוין שליט"א ,ללימוד דף גמרא
ופרקי משניות לעילוי נשמתם של הקדושים והטהורים הנ"ל .הריהוט של בית
הכנסת וכמו כן שולחן הקריאה בתורה (הבימה) הם כבר כל כך ירודים ושבורים
שכמעט אי אפשר להשתמש בהם ,ואנחנו מתביישים להזמין איזה אורח שבא
מבחוץ הרוצה לראות את בית הכנסת של תנועה הלאומית19.
בסופו של דבר סייעה התנועה לא פעם לניהולו השוטף של בית הכנסת ,אך לפני כ–25
שנה הופרד סופית ניהולו של בית הכנסת מחסותה של התנועה הפוליטית.
רבנים בבית הכנסת
הרב שזוהה יותר מכל עם פעילותו של בית הכנסת היה רבי אריה לוין ,שהוכר בשנות
הארבעים כ'רבם של אסירי המחתרות' ,והיה בא לבקרם בקביעות במקומות מעצרם
בניסיון לעודד את רוחם — אישית ורוחנית.
עם חיזוקו של בית הכנסת לאחר קום המדינה הוזמן רבי אריה לשמש בו רב ,והוא נשא
בתפקיד זה עד יומו האחרון .מלבד תפילות השבת שבהן שהה במקום ,נהג ר' אריה
לשאת דברים על פרשת השבוע בכל ליל שבת ,ובכל שבוע התקיים במקום גם שיעור
גמרא בהדרכתו ,שהוקדש לזכרם של הנופלים הרבים .מקום התפילה של הרב נקבע
מטבע הדברים ב'מזרח' ,בסמוך לארון הקודש.
בראש השנה שימש ר' אריה בעל התקיעה במקום ,ועל אחת השנים סיפר הגבאי
הוותיק של בית הכנסת ,יוסף ויטלזון .כתמיד ,שעה שר' אריה פסע עם שופרו אל
ארון הקודש הפתוח ,שררה במקום דממה מוחלטת ,והמתפללים כולם המתינו למוצא
פיו שעה שיחל באמירת הפסוקים המקדימים את תקיעות השופר:
עלה רבי אריה אל הבימה ,הגביה טליתו ונתעטף בה כל כולו .רק זקנו הלבן
הרוטט ניבט מבעד לטלית .הזקן הלבן והעיניים .כן ,העיניים הרכות והחמות,
שופעות טוב ואהבה אין קץ .לפתע ,סב על מקומו ונעץ מבטו בלוח הזיכרון.
עיניו הדומעות ליטפו את השמות במבטן .נערים צעירים ,עולי גרדום ,שנעקדו
בעניבות חנק כששירת התקוה בוקעת מגרונם .נערים ששהה עימם ברגעי חייהם
האחרונים ,בחדרים אפלים של נדונים למוות' .מרן די בשמיא' ,זעק בבכי קורע
לב' ,הם ,בני ,ישמיעו לפניך את תקיעות השופר ...ראה כמה יפים הם ,כמה
חסונים ...בני ...מכניסי רחמים ,הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים ...הכניסו
דמעותינו לפני מלך מתרצה בדמעות ...בקשו עלינו רחמים ...לכו בני [ ]...כך
עמד שעה ארוכה והתייפח בבכי ,כשהוא קורא לכל אחד [מעולי הגרדום] בשמו
[ ]...עמדו הכל שטופי דמע והביטו בר' אריה הממרר בבכי .ליטף ר' אריה ביד
רועדת את מפת הקטיפה שעל שולחן הבימה ,נטל את השופר בידו והניחו שוב,
וחזר ומילמל בקול חנוק 'אמרתי להם ...לכו בני ...אל אברהם אביכם' .ולא יסף
עוד לדבר [ ]...כל אותה עת היו פניו של רבי אריה סמוקות ולוהטות 'כמו מלאך',
נזכר ר' יוסף ויטלזון ,כמו שרף בעולמות טמירים20 .
