Page 93 - GQ 12
P. 93
ינרבטו ילבב דוקינב ילארשי־ץרא אטבמ :בקעיל רוכז תשודק 91
הלשון העברית היא הייתה חיונית במידה מספקת כדי ליזום פיתוח של שיטת
סימון בסיסית .מעבר לכך ,היה בה גם הכוח לסמן עידוני מבטא שאולי לא
היו קיימים בה בעבר .באופן כזה ניתן להסביר את הצורך להוסיף על ששת
הסימנים סימן נוסף לציון השווא הנע ,שסומן עד לאותו שלב באחד מששת
הסימנים הקיימים .בניקוד של מקראות נעשה סימן זה גם למסמן של ייחוד
תנועי מוגדר ,הצירי .וכך הפך הסימן הישן ,אשר סימן את הצירי עד לאותו שלב,
למסמן של השווא הנע .בין שאר תפקידיו החדשים החל הסימן הישן גם לסמן
תנועה המקבילה לתנועה של הסגול הטברני .וכך הפכה גם שיטת הסימון הארץ
ישראלית ,שבניקודי פיוטים לא הכירה את הסגול ,לשיטה משובעת .אין זה ברור
מתי ובאילו נסיבות הייתה השיטה הארץ ישראלית למשובעת.
השיטה הארץ ישראלית המשובעת שימשה בעיקר בניקוד המקרא 7,וחדרה
במידה מועטה בלבד לניקודם של פיוטים .לצדה של השיטה המשובעת הזאת
התקיימה בניקודי פיוטים גם שיטה משושה־משובעת נוספת .בשיטה זו שימש
הסימן השביעי לציון השווא הנע ,זה שהיה מסומן בשיטה המשושה הפשוטה
במקבילה של אחת משש התנועות ,ובעיקר בזו המקבילה לפתח הטברני.
השימוש בסימן שביעי מיוצג בצורה רחבה במיוחד בקבוצת כתבי היד הגדולה
8.J–Eבקבוצה הזאת משמש הסימן השביעי לסימון מקבילו של השווא הטברני,
במיוחד כאשר אין לו ייחוד ווקלי מוגדר .לצדו עדיין משמש הפתח לסימון
השווא הנע .בניגוד לשיטה הטברנית המגובשת והאחידה ,ניכרים אפוא בניקוד
הארץ ישראלי סימנים של גיוון ושל חוסר אחידות היכולים ללמד על לבטים
והתפתחויות .השימוש השונה בסימנים מעורר כמובן תהיות :האם השימוש בהם
שייך לתקופות שונות ,או אולי לאזורי השפעה מרוחקים? על כל זה אין אנו
יודעים כמעט דבר.
.גהקלסיקה הטברנית
אם נרצה לחלק את שיטות הניקוד השונות על פי חלוקה כרונולוגית ,ניתקל
בבעיית הזמן של העדויות הקדומות ,השייכות כולן לשלהי האלף הראשון .גם
לשימוש של הניקודים הארץ ישראליים במקרא ולרישום הקטלוגי המלא שלהם ראהB. Chiesa, : 7
8
L’Antico Testamento Ebraico second la tradizione palestinese, Torino 1978
ראה בספרי (לעיל ,הערה ;)1וראה :בלאו ויהלום (לעיל ,הערה .)2