Page 15 - גג 47 16במאי
P. 15
מקס ,חבר שלמד איתי ,חשב שאני ממוצא אלזסי .הוא חטף אגרוף
בפרצוף .זה טוב מאוד כי הפנס השחור מציג לראווה מי ניצח
כאן במערכה .כבר אז בחרתי בצד הנכון.
אין לי כל בעיה לכתוב מכתבי ידידות אליהם,
אבל שלא ישייכו אותי לשם .אני לא גרמני .עד כאן.
אימא וסבתא באו לטקס חלוקת ה ְמ ָלגֹות .האחת בכובע מגוחך ,ואילו האחרת בצעיף
פתטי .שוב חשתי בושה .עם זאת דווקא סבתא ,שבתחילה התנגדה כל כך שאלמד ,היא זו
שרשמה אותי לספרייה העירונית .ז'רמן צדק ,נובחת אבל לא נושכת.
אהבתי לקרוא את ז' ּול ֶו ְרן ואל ּכסנדר ְ ּדי ּו ָמא ,ואהבתי להסביר לעצמי למה אני כל כך
אוהב לקרוא אותם .בהתחלה סברתי כי זה הדמיון ,הפנטזיה ,ההרפתקה; אחר כך הסקתי
כי מה שמשך אותי הוא יותר האיך ולא המה – כלומר שניתן להעלות את הדברים שהם
כותבים בפרוזה על הבמה .יש בהם יסוד דרמטי .בסוף גיליתי את ַּב ְל ָזק ושם נעצרתי
לזמן-מה בגלל רוחב המגרש .עולם ומלואו.
הספרות משכה אותי יותר מהפילוסופיה .אני חושב שזה ניכר בכתביי .אהבת הספרות היא
קמאית .הייתי יושב שעות לשולחן האוכל ,קורא ומהרהר .וככל שהייתי קורא יותר,
הייתה משפחתי הולכת ומתרחקת ממני )לא נעים להודות( .זה כמו צילום ישן שהולך
ודוהה .הם היו כמו סצינה רומנטית מסרט בתחנת רכבת .אני משעין את מצחי אל זגוגית
החלון בקרון והם מתקטנים ,הולכים ונעלמים מעיניי .הם היו כאן בתוך חלל החדר הקטן,
הקיפו אותי ,הם ו ָעקֹות היומיום שלהם ,בעיות הקיום של כל אחת ואחד ,אבל אני כבר
רחקתי למחוזות אחרים.
***
בהיותי בן 17חליתי בשחפת .מאדם בריא ,ספורטאי ,שוער ניצב בשער ,הפכתי חולה.
הגוף קרס .יכול להיות כי ברגעים אלה נולד בי הסופר .אולי .ירקתי דם ורוד לרוב .אימא
שתקה כתמיד .אולי ידעה בסתר ליבה שאבריא .הערצתי אותה על כך שלא הפכה
טרחנית .קראתי את ֶא ִּפי ְק ֶטט ּוס .חשתי כעבד המבקש להשתחרר מכבליו .ניסיתי ללא
הועיל לחיות עם הכאב באופן סטֹואי.
ז'אן ְג ֶר ְנ ֶיה ,המורה לפילוסופיה ,בא לבקר אותי בבית החולים .בקושי יכולתי להוציא
מילה מהפה .זו תחושה איומה .הבטן נשרפת לך ִמ ִּבפנים .כתבתי לו דברים על פתקים
והוא ענה לי בעל פה.
בחומי הזיתי נופים סוריאליסטיים .ניטעה בי אהבה לצבע ,למופשט :כחולים ואדומים עזים.
גם צהוב ולבן בוהקים .אולי היו אלה געגו ֵעי מוח ועיניים לנוף האלג'ירי :לים הכחול,
ַּגג גיליון 13 47
