Page 87 - ETUZUV HATODAA.ETUZUV HATODAA.1A
P. 87
Pg: 87 - 3-Back 21-06-20
?היגולונכט דגנ לך יש מה ,רוטקוד יעיגרת 87
לעבודה בכל יום ברכבת ומתבוננת לא מעט על הנוסעים בה ,והם כבר לא
מתבוננים מבעד לחלון.
מעבר לעובדה שאנו עשויים להחמיץ מפגשים מעניינים ,אנחנו גם
פוגעים ביצירתיות .היכולת להיות עם עצמנו ועם מחשבותינו היא יכולת
הנלמדת בשלב מוקדם בחיים .כאשר ילדים אינם רוכשים את היכולת להיות
עם עצמם ,שעמום נהפך לפחד הגדול שלהם והם נעשים לתלויים בגירויים
חיצוניים .כשאנו מקריאים לילד סיפור ,הוא נדרש לעבד את הקול למילים,
לבנות תמונה שלמה בראש ולייצר עולם פנימי .זהו מאמץ קוגניטיבי שלא
מתרחש כאשר הוא נמצא מול המסך ולכן אנו עדים לפגיעה ביצירתיות.
גירוי דומם כמו הנוף הנשקף מהחלון כבר לא מספק אותנו .הקשב שלנו
כבר לא ממוקד פנימה בעצמנו ,אלא מופנה החוצה אך הפניית קשב פנימה
הוא השער לנדידת מחשבות וליצירת קשרים חדשים במוחנו .לכן ,המתנה
בצומת דרכים עד שהאור ברמזור יתחלף אינה בזבוז זמן או שעמום ,זהו
הבסיס לתובנות ולפתרונות יצירתיים .כתוצאה מכמות הגירויים שאליהם
אנו נחשפים בעת ובעונה אחת בשעת האינטראקציה עם הנייד ,אנו
מפתחים תלות נואשת בגירויים חיצוניים לצורך סיפוק ועניין .בהייה נהפכה
להתנהגות כל כך חריגה עד שבעת נסיעה במונית לאחר שהתארחתי באחת
מתוכניות הבוקר ,פנה אליי הנהג מבלי שהכיר אותי קודם ,ואמר" :את
בחורה כל כך מיוחדת ,אין כיום אנשים כמוך ".הסתכלתי עליו בפליאה:
"תודה ,אבל למה אתה אומר לי את זה? אתה כלל לא מכיר אותי?" "תראי",
הוא אמר לי" ,אני מסיע כל היום אנשים במונית שלי ,כולם נכנסים למונית
ומיד תוקעים את הראש בנייד ,אף אחד כבר לא מסתכל החוצה ,עליי,
על הנוף ,זה כל כך הפתיע אותי שהתבוננת מהחלון ולא היית עם הפנים
בפלאפון ".הנהג צודק כמובן .אומנם ,אין סטטיסטיקות שמוכיחות זאת
אבל מורגש שאנשים מחייכים פחות זה לזה במעלית ,לא מביטים על הנהג
ברכב שעומד לידם ברמזור ,או מפתחים שיחה בתור בקופת החולים .הנייד
ממלא כל חלקיק זמן פנוי שקיים אך לא רק כדי להפיג שעמום או "זמן
מת".
