Page 302 - CARMEL-PNY YANUS NEW.1A
P. 302
Pg: 302 - 10-Back 21-05-11
302פ נ י י א נ ו ס
בתרמית האופטית ונוכח להבין כי מקור האשליה במראות ענק המכסות את
ארבעת קירות החדר ,את רצפתו ותקרתו ,ואשר מהן נשקפת בבואתי בשלל
צורות וגדלים .יש שם מראות עקומות ,שבורות ,מוארכות ,קעורות וקמורות,
ומכל אחת נשקפת דמותי שלי ,שונה ומשתנה ללא הרף .בתחילה ראיתי ילד,
עיניו צוחקות ,מפיקות הנאה מבבואתו הנשקפת אליו .ואכן ,במראהו היה כדי
להעלות חיוך על השפתיים ,שכן לבש מדי צבא שהיו גדולים בהרבה מכפי
מידותיו ועל ראשו היה שמוט כובע קצינים שהסתיר לפרקים את עיניו .לבי יצא
אליו וקראתי בשמו ,אך לפתע לא ראיתי אותו עוד .את מקומו תפס גבר צעיר
וצנום ,בעל ציצית שיער זהובה ועיניים שקועות בארובותיהן .שוב הכרתי את
דמותי בת ההווה ,אך זו לבשה מדי צבא ירוקים־אפרפרים עם דגל פסים וכוכבים
רקום על זרועה .ובעודי משתהה נוכח החיזיון שקם לנגד עיניי ,השתנתה בבואתי
פעם נוספת ,ועתה הישיר אליי מבט גבר זר ,בעל פנים מלאות במקצת ,ומבע
שלרגע נראה חמור ומיד לאחריו מלעיג וחורש רע .אדם זה אף הוא לבש מדים,
אך היו אלה מדי שרד שחורים שצווארונם מעוטר מעוינים ופסים רקומים חוטי
כסף; צלב ברזל השתלשל על חזהו וסביב זרועו נכרך סרט אדום ועליו צלב קרס.
לנוכח חיזיון איום ומגוחך זה לא יכולתי לעצור בעד צחוקי .צחקתי צחוק שלוח
רסן ולא הצלחתי לכובשו ,עד שלבשה הבבואה דמות אחרת וראיתי את עצמי
בחליפת ערב ,שהייתה לפנים מהודרת ועתה נתלתה על גופי בלויה וקרועה,
מוכתמת דם וסחי .הבטתי בהשתקפותי בתמיהה מסוימת ,והיא ,בתגובה ,סקרה
אותי בעניין מופלג; היא הביטה בי ארוכות ובריכוז ,במבט שלא נפקדה ממנו
החשדנות .חילופי המבטים בינינו עוררו בי תחושה מסוימת של מבוכה ופגיעות,
אך במקום שהדבר יקומם אותי או יסב לי אי־נחת ,חשתי כיצד חולף בי רטט קל
של התרגשות ועורי הופך חידודים־חידודים .בעודי מתמסר בלהט חושים הולך
וגובר למבטה הפולשני ,מתחוור לי כי הפנים שבמראה כלל אינם פניי שלי ,אלא
פנים שתוויהם דומים ,ועם זאת שונים בתכלית .היו אלה פניה של אמי ,יפים
וזכים כפי שמעולם לא ראיתים קודם לכן ,פני מלאך שוקטים ורוגעים ,רוחצים
בזיו של עלומים שאננים .כה שלווים היו ,עד כי כמעט לא זיהיתיה .געגוע נבט
בי ולבי עלה על גדותיו .ואולם ,בעודי מביט בה בעיניים לחלוחיות נתחוללה
בדמותה תמורה איטית וכמעט בלתי־מורגשת :השלווה נגוזה מעיניה ובפניה
נמסכו שוב עצבות ודאגה ,קצוות פיה נתעקלו קמעה ועל שפתיה הפציע אותו
חיוך מוכר כל כך ,גא ולעגני ,שקדרותו עמוקה מני ים .אה! החיוך הזה! אלוהים
אדירים! עתה הכרתיה .הכרתי את אמינה! ואכן ,מולי לא ניצבה עוד האם אלא
הזונה ,גבירתי כלילת הסערה ,כלתי שחורת העין ,דיוקן של יופי ומסתורין,
מושא תשוקותיי הארציות .עתה ידעתי :כה דומה הייתה לאמי בכל איבר מגופה,
בכל תו מפניה ,אפילו בשומה הקטנה שעל צווארה ,אכן כפילה של ממש ,אך עם
