Page 34 - 28222
P. 34
נעמה סגל
נוכל לרכל עליהן ועל כל אותן נשים הריוניות צעירות ולא צעירות
שגודשות את רחובות תל אביב בלי התחשבות .נוכל לבכות אחת על
כתף השנייה ולהסביר לעצמנו למה לא צריך להביא לעולם האכזר
שלנו ילדים ,שזה מעשה חסר אחריות .היא תהיה חברה לצרה.
אבל רות איבדה בי עניין .היא התחמקה ממני ברחוב וחצתה אותו
לעבר המדרכה השנייה .היא היתה מסתתרת מאחורי משקפי שמש
שחורים וגדולים שכיסו לה את הגבות .לימים ,כשנכנסה להיריון ,היא
שלחה לי במסנג'ר שיר של אביתר בנאי .מילות השיר היו" :עד מחר
עוד מעט ,ילד רץ אלייך ,מחבק אותך" .בכיתי .כעסתי עליה.
אחרי כמה שנים ,כשעזבנו את העיר ונעשיתי אמא ,גיליתי במקרה
ובאיחור של שנה וחצי שבעלה של רות נהרג .היא כתבה בפייסבוק:
"כבר שנה וחצי עברו מאז יצאת מהדלת ,אמרת שלום ולא שבת".
למרות שאני נוהגת לברוח ממנהגי אבלות ותנחומים ,כתבתי לה שאני
מצטערת לשמוע .כנראה נבהלתי מהאפשרות שיום אחד זה יכול
לקרות גם לי .בעיקר רציתי שהיא תכתוב לי שהיא בסדר היום .שכבר
עבר מספיק זמן והפצעים התאחו ,שהיא כבר לא מתגעגעת והמשיכה
הלאה בחייה.
אבל היא כתבה שהכאב לופת אותה בכל פעם שהיא רואה את פניו
ניבטות מפניהם של ילדיהם" .הם כל כך דומים לו" ,היא כתבה.
ניחמתי את עצמי שאם יואב ייהרג חס וחלילה ,לפחות לא יכאב
לי בכל פעם שאראה את בתנו .ולצד זאת נבהלתי מההבנה שכשנמות,
לא יישאר דבר מהתורשה שלנו.
34
