Page 197 - 14322
P. 197
להילחם או לברוח |197
"טוב ,עוד נראה לגבי זה .אני לא יכולה לתת לך ללכת עד שאהיה
בטוחה שאת באמת מבינה את החזון שלי .אחכה לך בבית בעשר
בבוקר על השעון ".והיא ניתקה.
מרוקנת מאנרגיות ,מרוגזת ובאופן כללי מצטערת שבכלל יצאתי
מהמיטה באותו בוקר ,עשיתי את דרכי ל"קנטרברי" ,נואשת לבכות
על כתפה של חברתי ,ומיד.
כשניגשתי אל עמדת המארחת ,הבחנתי בג'ייסון לוטון ,הבעלים
והשף הראשי .הוא שוחח עם מנהל הבר שלו והרים את ראשו בברכת
שלום אלי .הוא אמר משהו לעובדים שלו ואז ניגש אלי .גובהו של
ג'ייסון היה ממוצע לגבר ,מבנה גופו רזה ואתלטי ,ובאותו רגע הוא
נחבא מתחת למדי השף הלבנים שלו .הוא חייך אלי ,וחרף מצב רוחי
הירוד לא יכולתי שלא להחזיר לו חיוך .ג'ייסון היה גבר נאה מאוד
באמצע שנות הארבעים לחייו .שֹערו היה אפור ,אבל זה כלל לא גרע
מעיניו הקמוטות הכחולות ,הנוצצות והסקסיות ,או מהחיוך העקמומי
והמקסים שלו .היתה לו כריזמה מהסוג שעושה פרפרים בבטן.
הוא גם היה נשוי באושר ואבא לשתי בנות.
"אווה ",הוא אמר והתכופף לנשק את הלחי שלי" .מזמן לא ראיתי
אותך ".וכבר הזכרתי את המבטא הבריטי המושך?
"מה שלומ ָך?"
"אותו הדבר ".הוא משך בכתפיו והעביר את מבטו הגאה על
המסעדה שלו" .עייף אך מרוצה".
"ומה שלום ג'יליאן והבנות?" דרשתי בשלום אשתו ובנותיו.
"מצוין ,כמו תמיד ".הוא סימן לי ללכת איתו ,אז זה מה שעשיתי.
"באת לראות את הרפר?"
"כן ,היא הציעה שנאכל צהריים יחד".
"היא בדיוק עובדת על מרקחת חדשה שאני בטוח שהמבקרים
ישבחו ".עיניו ברקו כשדיבר" .אני אשלח אותה אלייך ".הוא משך את
הכיסא בשולחן הפרטי ליד האח" .ארוחת הצהריים עלי".
"אוי ,אתה לא חייב לעשות את זה ",ניסיתי למחות ,אבל הוא נופף
בידו בביטול והתרחק ,נעלם בתוך המטבח.
