Page 151 - 23322
P. 151
אהבה בנסיבות מחמירות
שאין בהן חדווה ,אבל מאז שהתחתנתי עבדתי רק בעבודות שהייתה
לי תשוקה אליהן ,עבודות שהייתי מוכנה לעשות גם חינם .או־קיי,
נכון ,יש עבודה שחורה בכל מקצוע .ברדיו ,למשל ,היה עליי לעשות
שיעורי בית ,להכין את התוכנית לפרטי פרטים ,ללמוד דברים על
השירים ועל האומנים ,להתאמץ להפיח חיים בתכנים שהעליתי
לשידור .עשיתי גם את הדברים הפחות זוהרים בלי לקטר ,פשוט
משום שאהבתי את העבודה שלי ברדיו.
עליי להודות :אילו הייתי מסוגלת לעשות באותן דבקות והתמדה
דברים שאני לא נהנית מהם ,הייתי מעריכה את עצמי יותר ,אבל זה
לא קרה .מה שקרה הוא שלא הצלחתי למצוא עבודה חדשה שתפרנס
אותי בכבוד ,ושהעניין הזה פגע בביטחוני העצמי המעורער ממילא.
ברדיו היה לי סוג של הילה שחיפתה על המשכורת הזעומה ,אבל
כעת לא היה לי במה להיאחז .העבודה כדי־ג'יי לא הביאה לי כבוד.
כן ,אני יודעת ,יש די־ג'ייאים שנחשבים אלילים .הם מסתובבים בין
פסטיבל טומורולנד בבלגיה למסיבות באיביזה ובלאס וגאס ומרוויחים
מיליונים ,אבל לי זה לא קרה .מעמדת הדי־ג'יי שלי לא ראיתי המוני
אדם מקפצים כמו סייחים ,וממש לא עמדתי על במה מרוחקת,
כשלמרגלותיי אלפי מעריצים .בשורה התחתונה :גם כתקליטנית לא
הייתי יותר מאישה מפורנסת.
עכשיו ,יש נשים מפורנסות שחיות עם עצמן בשלום ,וזה בסדר
גמור ,אני משוכנעת שהן עושות מספיק גם בלי לצאת לעבודה ,אבל
לי נראה שלהיסמך על שולחן בעלי זה לא כבוד כזה גדול .למה? ככה!
כי ככה חינכו אותי בבית .גדלתי עם אימא שהייתה אשת קריירה.
היו זמנים שאמי השתכרה יותר מאבי .רציתי שגם לי תהיה קריירה
להתגאות בה ,להרגיש שאני מסוגלת לעמוד בזכות עצמי .העולם
התקדם ,נשים כבר יכולות לעשות הכול ,למה לא אני?
התגעגעתי לימים שבהם יעל חזרה מבית הספר וסיפרה בגאווה
שאחת המזכירות אמרה לה ששמעה אותי ברדיו .הייתה לי אז אנרגיה
אחרת ,הרגשתי כמי שמביאה כבוד למשפחה .ערגתי לימים שבהם
151