Page 200 - 23322
P. 200
תמי שמש קריץ
ושם הצטרפתי אליו לערב בזולה כדי לנקות את הראש ,ובסופו חזרתי
הביתה בלי לעבור בדירתו .כשפגשתי בזולה את גיא ,לא דיברנו על
יעל ,כי היה ברור לשנינו שמה שקורה בין כותלי בית החולים נשאר
שם .יתר החברים ידעו על מחלת בתי .הם גילו אמפתיה כששיתפתי
אותם ,וביתר הזמן השתדלו לא לדבר על הנושא כדי שאוכל לשכוח
מהצרות.
צברתי קילומטרז' בבית החולים .יעל נבדקה מדי שבוע ,השתתפה
בקבוצות תמיכה ,נפגשה עם דיאטנית ,פסיכולוגית ,קיבלה תרופות
מזינות .בית חולים הוא פלנטה אחרת .החולים ,האחים והאחיות,
הרופאים ,כולם נראים מחופשים .יש ליצנים רפואיים ,אבל אין
מסיבה .הכול נצבע בצבעי מחלה ,אפילו האור במסדרונות נראה
חולה .החולים ומלוויהם רוצים להימלט משם כמו מכלא .בכלא
נמצאים אנשים שפשעו ,ואילו החולים לא יודעים במה חטאו.
הייתי רוצה לומר שבביקוריי בבית החולים לא עניין אותי איך
אני נראית ,אבל זה יהיה שקר .הקפדתי להגיע לשם בלבוש מצודד.
מרוב לחץ השלתי ממשקלי שניים־שלושה קילוגרמים ואהבתי את
גופי בלעדיהם .פלא שלילדה שלי יש הפרעת אכילה?
ניסיתי להיזכר איך נגמלתי מההקאות בנערותי ,ולא יכולתי
לשים את האצבע על הרגע שבו הפסקתי לשים אותה בגרון .זכרתי
רק שאחרי כמה שנים של הקאות בלתי פוסקות הצלחתי לשוב לחיק
הנורמה ולהילחם על הרזון כמו כולן ,בלי להקיא .מכיוון שכבולימית
לשעבר התקשיתי להבין את מנגנון ההפעלה של ההפרעה של יעל,
קראתי עליה מאמרים .באחד מהם נאמר שהקשר בין אימהות לבנות
אנורקטיות מאופיין במעורבות יתר של האם בחיי הבת .אילו רמזו
שהייתי מעורבת מדי בחיי נגה ,הייתי נאלצת להודות שהצדק עם
המחקרים ,אבל יעל? זזתי באי־נוחות רק כשקראתי שלעתים מאופיין
הקשר בין ילדות אנורקטיות ל ִאמותיהן בהיפוך תפקידים :הילדה
לוקחת את תפקיד ההורה ודואגת לשלום הבית .יעל הלוא הקפידה
לא לעשות בעיות כדי לשמור על שלום הבית .המטפלים במחלקה
200