Page 70 - 23322
P. 70
תמי שמש קריץ
סיפרתי לעצמי שגירושים רק יחמירו את מצבה של הילדה,
כשלמעשה הייתי חלשה מכדי לקחת את גורלי בידיי ,וכשהיה נדמה
שמצבה משתפר ,שוכנעתי שטוב עשיתי .ניסיתי לתייג את המצב
כתקופה רעה ,להגיד לעצמי שאולי היה אסור לי לצפות שבעלי
ישמור עליי .אני ילדה גדולה ,זה לא מתפקידו להגן עליי .הוא בחר
בילדה ,וכך צריך להיות.
שרויה במין ליקוי מאורות ,גירשתי כל מחשבה שהייתה עלולה
לפקוח את עיניי .היום אני יודעת שאילו הבעל שלי היה בוחר נכון,
היה עליו להגן עליי ,לא כדי לשמור על כבודי ,כי אם למען הילדה,
כדי שלא תצטרך לחיות עם תחושת כוח חולנית .אבל אז עוד נתתי
לו ליהנות מהספק .אולי ,אולי הוא בכל זאת צודק ,הנה הוא מצליח
לשבת איתה ללמוד בלי להתפוצץ.
שיכנעתי את עצמי שהוא מיטיב להבין את הילדה ,כי הוא מזדהה
עם מצוקתה .כילד גם הוא נשר ממערכת החינוך ,אף שבילדותו
המוקדמת הוקפץ כיתה .הוא לא הרבה לדבר על ילדותו ,אבל הנחתי
שעוד כילד נתקל בקשיים חברתיים .לא לחינם התרחק מחברת אנשים
בבגרותו .התנחמתי בעובדה שדווקא בגלל זה המשפחה היא מרכז
חייו .החלטתי שאם אני נשארת עם אדם ,עליי לקבל אותו כמו שהוא,
ופטרתי אותו מאשמת הזנחתי .היה אסור לי לצפות שישמור עליי ,זה
הכול .אולי עדיף כך ,להנמיך ציפיות כדי לא להתאכזב ,ופשוט לחיות
ללא דרמות מיוחדות.
לצערי ,או למזלי ,טעיתי טעות מרה .דרמות היו ועוד איך .כמה אף
טובות ,למרבה ההפתעה .מה שבטוח הוא שלא באמת הצלחתי לאפסן
את המשקעים הקשים במזווה המוח .שובל הזיכרונות נמשך אחריי
לכל מקום .אלא שבנקודת הזמן ההיא עדיין הייתי אי־שם במחוזות
המתוקים של ההכחשה .עברנו משברים ,נעבור גם את הבוקר הבא,
חשבתי .אני ואדם עוד נזדקן ביחד ,נגדל נכדים ,נהפוך את הקן לשובך
יונים .היום המונוגמיה היונית הזאת נראית לי בלתי אמינה לחלוטין,
אבל אז ,אז עוד האמנתי לסיפורי היונים.
70
