Page 45 - 10422
P. 45
בת המעמקים
עדיין חור שחור של היעדר קליטה ,אבל הייתי חייבת לנסות.
בינתיים יואט החרים את הטלפונים שלנו ונעל אותם בכספת,
ואני מרגישה כאילו אני מנסה לתפקד עם זרוע אחת מודבקת
מאחורי הגב.
יואט מבטיח לנו שהרחפנים שלו יצרו קשר עם שירותי
החירום המקומיים .אני ממשיכה לחכות שאמבולנסים,
ניידות וכבאיות ידהרו על פנינו ביללות בדרך אל האקדמיה.
זאת הדרך היחידה שלהם להגיע לשם .בינתיים ,שום דבר.
בית הספר כל כך מבודד ,שאם יואט לא יתקשר לרשויות,
עשויות לעבור שעות עד שמישהו יבחין שגוש ענקי מהנוף
נבלע בים.
אני חושש ממתקפה כזאת כבר שנתיים.
אז למה הוא לא הזהיר אותנו?
אולי זה רק צירוף מקרים שלפני שנתיים ההורים שלי
נהרגו במסגרת משלחת מדעית מטעם הרדינג־פנקרופט.
תאונה טרגית ,ככה אמרה לנו ההנהלה .בכל פעם שביקשתי
פרטים — למה ָטר ּון וסיטה דקר יצאו למשלחת מטעם ה"פ ,מה
הם חיפשו — היה נדמה שאנשי הסגל של האקדמיה חוטפים
אמנזיה סלקטיבית .הנחתי שהם מנסים למנוע ממני כאב,
לאפשר לי לעבד את האבל עם ד"ר פרנסיס.
עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.
לנגד עיניי אני רואה פתאום את אמיליה לייהי ,קפטנית
הבית שלי והחברה של ֶדב ,מתבטלת בכיכר שטופת השמש
הבוקר .היא חייכה ואיחלה לי הצלחה.
אמיליה כל כך התרגשה מכך שהיא עומדת לסיים את
הלימודים .היו לה תוכניות גדולות :חיל הנחתים של ארצות
הברית ,מסלול מהיר לבית הספר לתקשורת של ה ַחיל בטוונטי
ניין פאלמז .בחמש השנים שלה באקדמיה היא למדה שתים־
45
