Page 109 - 20122

‫בסוף השנה‪ ,‬הגננת קראה לאימא לשיחה והסבירה‪ ,‬שזה מאוד נדיב‬
‫מצידנו‪ ,‬אבל כבר יש לה עוזרת גננת‪ .‬אין לה צורך גם בי‪ .‬היא הסבירה‬
‫שאני מאוד בוגרת ולמרות שלא אמרה זאת בקול‪ ,‬אני מאמינה שהעובדה‬
‫שבתמונה השנתית נאלצתי לעמוד לידה כי הייתי כבר בגובה שלה‪,‬‬
‫תרמה לא מעט להחלטה‪ .‬היא המליצה שאכנס לכיתה א׳ ואוותר על‬

‫גן חובה‪.‬‬

‫ארזתי את מישמיש בתוך חרמונית‪ ,‬חבשתי לראשה כובע צמר עם‬
‫שני פונפונים ועל ידיה עטיתי כפפות תואמות‪ .‬ניגשנו לקפה השכונתי‬
‫לפגוש את מיקה וכמה חברות נוספות‪ .‬אחת עם ילדה בת שנה‪ ,‬ממש‬
‫כמו מישמיש‪ ,‬שאפילו לא חיכתה שהקפה יגיע לטמפרטורה בה תוכל‬
‫לשתות אותו כדי לשאול‪ ,‬״נו‪ ,‬כבר רשמת אותה לגן?״ מיקה הביטה‬
‫בי במבט מתחנן‪ ,‬מקווה שלא אפנה ללכת או גרוע מכך‪ ,‬אגיד לחברה‬
‫מה אני באמת חושבת‪ .‬לגמתי תה רותח מדי‪ ,‬שרפתי מעט את הלשון‬
‫ואמרתי‪ ,‬״עדיין לא‪ .‬יש לנו עוד זמן‪.‬״ היא מצידה התעקשה והסבירה‬
‫עד כמה הגן חשוב להתפתחות הילד וליכולות החברתיות שלו‪ .‬מישמיש‬
‫הוציאה קרואסון מהשקית שהיתה בידי‪ ,‬בחיוך ממזרי אכלה ביס גדול‪,‬‬

‫ואז ליקקה את שפתיה ושלחה עם ידה נשיקה למוכרת‪.‬‬

‫הייתי רוצה להגיד בביטחון שאני יודעת מה הכי נכון עבור הילדה שלי‬
‫ושכך אני נוהגת בלב שלם‪ .‬אבל עלי להודות שבכל פעם שאימא טרייה‬
‫דוחפת את האף שלה עם שאלה חטטנית כזו‪ ,‬משהו בי מתערער לרגע‪.‬‬

‫הגענו הביתה‪ .‬חיממתי למישמיש ולי חתיכת עוגת שמרים‪ ,‬שאפיתי‬
‫מוקדם יותר‪ .‬נכנסנו לאוהל עמוס הכדורים‪ ,‬שאנחנו כל כך אוהבות‬
‫וצחקנו עד לב השמיים‪ .‬חשבתי לעצמי שכל עוד אני יכולה להרשות‬
‫לעצמי‪ ,‬אני שומרת על הפלא הזה שלי בתוך קורי האהבה וההגנה‬
‫שאני טווה סביבה מדי יום ביומו‪ .‬אמשיך לחשוף אותה לאנשים‪ ,‬לבעלי‬
‫חיים ולא פחות חשוב‪ ,‬למאפים‪ .‬אבל‪ ,‬עד שהילדה הזאת לא תוכל‬
‫לקום מול הגננת ולהגיד שבסעודה דווקא כן משיחין‪ ,‬או שמחסן הוא‬

‫לא מקום שבו סוגרים ילדים‪ ,‬היא לא ממהרת לשום מקום‪.‬‬

‫‪109‬‬