Page 94 - 20122

‫אחות‬

‫ישבתי על הדשא במושב גני יוחנן מרוחה בלאבנה ומחזיקה ביד פיתה‬
‫קרועה עם עגבנייה‪ .‬סבתא רוזה מעולם לא הצטיינה באיזון הגיוני‬
‫בין הפיתה למילוי‪ .‬הייתי בת ארבע וחמישה חודשים וחצי וכל טרדות‬
‫העולם הונחו על כתפי‪ .‬ישבתי שם‪ ,‬בין הכלבים המשחקים‪ ,‬ודאגתי‪.‬‬
‫דאגתי ללאבנה שהפכה נוזלית בגלל העגבנייה ולכלכה את בגדי‪,‬‬
‫דאגתי להורים שלי‪ ,‬שהניחו אותי אצל סבא וסבתא יום לפני ונראו‬
‫קצת מרוגשים מדי‪ ,‬דאגתי לי‪ .‬זה לא שהבנתי עד הסוף מה מתרחש‪,‬‬
‫אבל היה משהו באוויר שבישר על כך שקורה משהו שהולך להשפיע‬
‫עלי‪ .‬סבא עשה את דרכו לחצר בהתרגשות שיא ואמר‪ :‬״נולדה לך‬

‫אחות!״ איזה משפט מוזר‪.‬‬
‫הדבר הבא שאני זוכרת הוא מסדרון בית החולים‪ .‬רצתי בדילוגים אל‬
‫עבר החדר ממנו בקעו קולות ההורים ועל אף שראיתי ליד הדלת מין‬
‫מיטת פלסטיק עם יצור משונה בתוכה‪ ,‬בחרתי שלא להתעכב על כך‬
‫ופשוט קפצתי לתוך המיטה‪ .‬מה שמספרים עד היום על יום הלידה‪ ,‬הוא‬
‫שנכנסתי ישר לתוך המיטה של אימא ואיתי כל החול מהגינה‪ .‬סבתא‬
‫רוזה אהבה להגיד שעשיתי את זה בכוונה‪ .‬לכו תסבירו שהחול פשוט‬
‫נדבק אלי בחצר בגלל כמות הלאבנה הלא סבירה‪ .‬אימא הריחה קצת‬
‫אחרת‪ ,‬אבל חיבקתי אותה חזק‪ .‬אבא ניגש למיטת הפלסטיק המדוברת‬
‫והוציא ממנה את הרכש החדש‪ .‬גם עכשיו‪ ,‬בעת כתיבת הזיכרון‪ ,‬בוז‬
‫עוטף את פני‪ .‬אבא התיישב לידי ובידיו יצור קטן מדי וחסר נימוס‪,‬‬
‫שהתפרץ לדברי‪ ,‬בכיין‪ ,‬עטוף שמיכה בצורה מגוחכת ואם לא די בכך‪,‬‬

‫כזה שכל המשפחה התאספה עכשיו סביבו‪.‬‬
‫תשעה חודשים של רמזים עבים בצורת בטן גדלה ושיחות אינסופיות‪,‬‬
‫בהן הסבירו לי שתכף אהיה אחות גדולה‪ ,‬עברו לידי‪ .‬אבל הרגע הזה‬
‫במיטה עמוסת החול גרם לי לפסוק תוך שנייה‪ :‬״היום הרסתם לי את‬

‫החיים‪.‬״‬
‫כך הרגשתי במשך שנים ארוכות‪ .‬אחרי ארבע שנים וחמישה חודשים‬
‫וחצי בהם הייתי מרכז העולם והחשובה באנשים‪ ,‬הגיעה גברת קטנה‬
‫ודרשה שאתחלק איתה בהורים‪ ,‬במקום‪ ,‬באהבה‪ ,‬באוכל (!) ובתשומת‬
‫הלב‪ .‬היה נדמה שהאחות הנ״ל הגיעה כדי לעשות קצת יותר טוב את‬
‫כל מה שאני עושה‪ .‬אני חלמתי לשיר והיא הגיעה עם קול זמיר‪ .‬חלמתי‬
‫שתצא לי תמונה אחת יפה‪ ,‬וזאת גם עם נזלת באף נראתה כמו נסיכה‪.‬‬
‫לא פעם ביקשתי מאבא שלי דבר מה ונעניתי בסירוב‪ ,‬מבלי שהרים‬
‫את ראשו מהעיתון‪ ,‬ואז באה דפנה‪ ,‬אמרה‪ ,‬״אבוש‪ ...‬אפשר‪...‬״ ומיד‬
‫נענתה בחיוך ובהנהון‪ .‬כשהיינו יושבים לשולחן היא היתה מעצבנת‬

‫‪94‬‬