Page 32 - 5422
P. 32
| 32מסוכלים
מעניק לעצמו ,בעורמה או בלית ברירה ,את תפקיד השחקן הראשי.
אני מאמין בכל ליבי שאני המתאים מכולם .אין לי כמעט ספקות
או גבולות ,ואלה שהיו מתרחקים בתנועה מתמדת .כל שאר האנשים
הם רק שחקני משנה או ניצבים שסרים למרותי ,ואם הם מורדים ,או
מטילים ספק קל ,אני רומס אותם .הם רק כלים עבורי ,ואיש לא עוצר
אותי בדרכי לניצחון .זה הרי האינטרס המשותף של כולם .ההישגים
שלי הם למענם ,עבורם ,למען ביטחון המדינה ,לחיי עם ישראל .כך
אני אומר לעצמי ,ויודע שזהו שקר עלוב ופתטי ,כי האמת היא שזה
רק בשבילי ולמעני.
" ֵאל ָמ ְסַראח!" אני נזכר בשם הסרט שראיתי .התיאטרון! לא,
זה לא השם הנכון" .הילדים של ַאְר ָנה" של ג'וליאנו ֶמר! אני גאה
שלמרות העייפות הצלחתי להיזכר .חיוך לא רצוני עולה על פניי,
ונעלם בשבריר שנייה ,לפני שהמאבטחים שלי יבינו ויטעו לחשוב
שאני בשר ודם .הסרט מספר על תיאטרון ילדים בג'נין שהפעילה
אמא של ג'וליאנו ,ארנה מר־חמיס .באחת הסצנות מופיע ָע ָלאא ,ילד
שדמותו מסכמת את הסכסוך הישראלי־פלסטיני ,יותר ממאה שנה של
קונפליקט מדמם ,שגודע בכל אחד מסבביו תקוות ,חלומות ,אהבות
ותשוקות .לכל קורבן בסכסוך יש שני שמות :הוא יכול להיות שהיד
גיבור או רוצח עלוב ושפל; נרצח חף מפשע או קלגס של האויב.
תלוי מי מספר את הסיפור ,שלהשתלשלותו יש בדרך כלל כמה וכמה
גרסאות ,סותרות ,מתנגשות ומתנפצות ,ושאריותיהן חופרות את
הקבר של הקורבן הבא.
בראשי עולה הסצינה בסרט שבה ָע ָלאא יושב על ערימת אבנים
דקות ספורות לאחר שדחפורי צה"ל פערו את מלתעותיהם ונגסו
בביתו .הוא יושב על מה שהיה החדר שלו ,חפציו ,הספר שלא סיים,
התחפושת של הרוכל מהתפקיד האחרון שגילם לפני שהתיאטרון
נסגר .כל הרסיסים של חייו מתנקזים לזרם שחור ורעיל של איבה,
שעוד יציף את כולו .המצלמה מתקרבת אל עלאא לאט ומתמקדת בו.
בעיניו האדומות מבכי ,בכי ללא קול .זה החלק הראשון בסיפור שלו,
זרעי השנאה .את החלק השני אראה במציאות.
