Page 237 - 1322
P. 237
כליא ברק | 237
"סליחה ,ענבל ,שכחתי לגמרי מהפגישה הזאת .תחזרי בלעדיי ,אני
אשלם פה".
"אבל לא גמרתי לאכול ",היא אמרה בחיוך מאולץ.
ליפמן קרא למלצרית" .את יכולה בבקשה לארוז לה את זה?
תודה".
"תודה ",אמרה גם ענבל והתעכבה עוד רגע ,מחכה למשהו שלא
קרה ,ואז הלכה.
ליפמן רכן לעברה של מזי" .אז מה את רוצה לדעת על ארי שכטר,
זכרו לברכה?"
"כמה זמן יש לנו?"
"כמה שאת רוצה".
זאת לא היתה התגובה השגרתית לשאלה הזאת .מזי הרגישה דלת
נפתחת" .איך קיבלת את הצלקת הזאת?"
ליפמן הסתכל למזי בעיניים" .ארי שכטר נתן לי אותה .ועוד כמה
שאת לא יכולה לראות כרגע .הייתי מאושפז שבועיים".
"פגשתי אותו ,הוא היה הרבה יותר נמוך ורזה ממך".
"הוא פיצה על זה במוטיבציה".
"מה היתה המוטיבציה שלו?"
"את רוצה לדעת מה הוא חשב שהיתה המוטיבציה שלו ,או מה
אני חושב?"
"גם וגם".
ליפמן נשען לאחור .הוא חיפש את המלצרית .מזי הסתכלה עליו.
לא יפה כמו ארי ,לא גברי כמו דודי ,משהו באמצע .בוגר אוניברסיטת
יוקרה שרגיל לקבל מה שהוא רוצה ,עם שיזוף של יאכטיונר .אבל היה
שם עוד משהו ,משהו רך אולי .בקרוב היא תדע .המלצרית ראתה את
ליפמן ובאה בריצה כמעט.
"בשבילי אספרסו כפול .בשבילך?"
"גם".
ליפמן חזר לרכון קדימה ,העיניים שלו חזרו אל מזי" .הוא חשב
שהמוטיבציה שלו היא כבוד המשפחה .הוא רצה להתנקם בי על משהו
