Page 134 - zman
P. 134
| 134קריסטן אשלי
"הם לא היו מה שמציעים לרעיה "...הנמכתי את קולי" ,או לבת".
היא הביטה בשולחן עליו הזיע בקבוק היין שלנו.
פאט היה יכול להכין מיליון מסמכים ,אבל כשמגיעים לבית
החולים ,זה לא משנה דבר.
"האם את הבת שלו?" שאלו אותי ,מכיוון שבגילי ,זאת הייתה
האפשרות הסבירה .נשאתי את שם משפחתו .אז אמרתי שכן .לא נראיתי
כמוהו בכלל .או כמו אף אחד מבניו .אבל זה היה כל מה ששינה.
אילו לחצו ,היו מגלים שהייתי קשורה אליו חוקית .זה כל מה שהיה
חשוב.
והייתי זקוקה לזה .הייתי צריכה להיות בעמדה שבה אוכל לטפל
באדם הראשון בעולם הזה שאהב אותי בלי תנאים ,רק כי אני מי שאני.
היה לו סרטן כשפגשתי אותו .הוא לא סיפר לי את זה .הבנים שלו
אפילו לא ידעו בזמנו .לקח לכולנו זמן לגלות.
וכשגיליתי את זה ,העסקה שעשינו השתנתה .הוא דאג לי.
ואז ,לאחר שגילינו את זה ,במשך שתים־עשרה שנה טיפלתי
בו ,בתקופות שהמחלה חזרה ותקפה אותו ואז נסוגה; מאפשרת לו
להתאושש רק כדי לשוב ולתקוף אותו.
"אני לא מצטערת על זה ",הכרזתי.
היא הרימה אליי את מבטה.
"אפילו לא לרגע ",לחשתי.
"את צריכה למצוא לך גבר ",לחשה בחזרה.
"אני יודעת שפאט מדהים ואת אוהבת אותו יותר מכל ,אבל גבר זה
לא הכול בחיים ,קאת'י ",אמרתי לה.
"יש לך זמן .את צריכה ללדת תינוקות וגבר הוא משהו די חיוני
לשם כך".
חייכתי אליה ברכות" .היו לי שבעה תינוקות שעזרתי לטפל בהם,
מתוקה שלי .אני בסדר ".שפתיה רעדו לפני שאמרה" ,אני רוצה שתהיי
מאושרת".
"אני אהיה מאושרת ",הרגעתי אותה.
"באת לכאן כי את עדיין מאוהבת בו".
עכשיו היה תורי להפנות מבט כי לא רציתי להודות בזה בקול רם.
אבל היא צדקה.
