Page 88 - zman
P. 88
| 88קריסטן אשלי
"זה יהיה נחמד".
לחצנו ידיים ויצאתי ,בלי להביט בנוף ,או בפועלים ,או בשער
ובגדר החדשים והנהדרים שלי.
הלכתי ישר אל השער ,פתחתי אותו ,יצאתי ,סגרתי אותו ונכנסתי
למכונית השכורה שלי.
התיישבתי בה וחשבתי על כך שאני צריכה מכונית .זאת הייתה
הדרך שלי להפסיק לחשוב על משהו אחר.
שיפוץ המגדלור עמד להיות יקר — בלשון המעטה — ולנגוס
בירושה שפטריק הוריש לי (ועדיין נשאר סכום נכבד שהשאיר אותי
מסודרת כלכלית).
אפילו הגדר גרמה להרבה אנשים להחסיר פעימה.
כשפאט שמע על מצב הנכס (והראיתי לכולם תמונות) ,הוא יצא
מדעתו (בנוסף לזה שיצא מדעתו כי עברתי לגור בצד השני של המדינה,
ועוד כדי לגור ליד "שני הבני זונות המזורגגים האלו ",זה נאמר בקול
רם ופאט לא נהג לדבר בקול רם ...או לקלל ,לא לעיתים קרובות).
בהיתי בשער החדש והיפה שלי בלי לראות אותו וחשבתי על זה
שטוב שלא הצלחתי להזמין את הסוויטה בפונדק והארכתי את הביקור
שלי בבית .זה ריכך את המכה שהנחתתי (איכשהו).
קאת' ושאנון יותר מכולם התנהגו כאילו המעבר שלי היה בגידה
בהן.
מייק נראה על סף התקף לב והשתמש במילים קשות הרבה יותר
ביחס לקורט וקיילן והקירבה העתידית שלי אליהם.
לא האשמתי אותם על התגובות הללו.
הייתי צריכה לכל הפחות לשתף אותם בהחלטות שקיבלתי .מצד
שני ,הם לא הבינו ,אפילו כשהסברתי להם למה עשיתי את זה בצורה
כזאת; שהאמונה המקובעת והיוקדת שלהם שאני עושה טעות ,הפכה
את שיתופם בהחלטות ללא רלוונטי .לעולם לא היינו מגיעים להסכמה
וזה היה גורם לתהליך להיות אפילו עוד יותר מכאיב ממה שהיה גם כך.
בסוף ,המגדלור היה זה שעשה את העבודה.
עם הקסם שהיה בו ,אפילו במצבו ,התמונות (בעיקר עם הצבעונים)
שבו את ליבם.
הילדים היו הראשונים ,הצעירים יותר קפצו מעורם משמחה על
