Page 325 - 336

‫שביל (מדינת) ישראל‬
‫איתי פלינט*‬

‫בזווית אחרת‬ ‫יצאנו לדרך‪ ,‬שני חבר'ה פעורים בני‬
‫‪ 18‬שחושבים שהם יודעים הכול‬
‫השיחה עם הבדואי הקשיש הלכה והתארכה‪ ,‬הקפה‬ ‫ומתחילים לצעוד‪ :‬הרי דימונה‪ ,‬נחל‬
‫כבר ישב עמוק בבטן‪ ,‬ואנחנו שאלנו אם הם מכירים‬ ‫דימונה‪ ,‬נחל אשלון ואנו בדרכנו‬
‫את המעיין‪ .‬התשובה‪ ,‬כמובן‪ ,‬הייתה בטח (שלא)‪,‬‬ ‫לחפש אוצר‪ .‬השמועות מדברות‬
‫ואנחנו קמנו לצאת לדרך מבואסים‪ ,‬אבל מבסוטים‬ ‫על כך שאי שם יש מעיין נסתר‬
‫בתוך המצוק‪ .‬צריך לעבור דרך‬
‫ורעננים אחרי המנוחה שנקרתה בדרכנו‪.‬‬ ‫פתח מלא במים ולהגיע אל מערה‬
‫תת קרקעית מלאה במים‪ .‬יצאנו‬
‫לדרך מצוידים בתיקים על הגב‬
‫ובכמות גדולה של מים ובידיעה‬
‫ברורה‪ :‬אנחנו אלו שיגיעו‪ ,‬אנחנו‬

‫אלו שנצלם‪ ,‬אנחנו הכי הכי‪...‬‬

‫השעות נקפו‪ ,‬הרגליים התעייפו והמים התנדפו‪ ,‬אבל‬
‫מעיין כנראה יש רק באגדות‪ ,‬והחלום הלך והתפוגג‪.‬‬
‫פתאום ראינו במרחק מאהל בדואי וקשיש יושב‬
‫ומשענתו בידו בפתח האוהל‪ ,‬מסמן לנו להתקרב‬

‫אליו‪ .‬כן? לא? האם אנחנו רואים נכון?‬

‫התקרבנו‪ ,‬והכלבים על נביחותיהם ליוו אותנו לאורך‬
‫הדרך עד לפתח המאהל‪ .‬עיניים הציצו אלינו מאחורי‬
‫יריעות האוהל‪ ,‬וילדים קטנטנים התרוצצו סביבנו‪.‬‬
‫ואנחנו? כל רצוננו באותו רגע היה לשבת כמה דקות‬

‫לנוח‪ .‬פשוט להתיישב במקום מוצל‪.‬‬

‫*מנחה ומורה לשל"ח וידיעת הארץ במחוז ירושלים‪.‬‬

‫‪73‬‬