Page 326 - 336

‫חלומות לחוד ומציאות‬ ‫רגע לפני שיצאנו‪ ,‬סיפר לנו הישיש הבדואי על נכדיו‬
‫לחוד‪ .‬כעבור ‪ 27‬שנים‬ ‫המשרתים בצה"ל ועל כך שאת הארץ הוא מכיר‬
‫הגעתי לאזור שוב‪ ,‬הפעם‬ ‫עוד מימי הטורקים והבריטים‪" .‬שתדעו לכם‪ ",‬אמר‪,‬‬
‫הגעתי עם מש"צים במהלך‬ ‫"הארץ הזו לא נראתה ככה‪ .‬אתם מחפשים מעיין‪ ,‬מים‬
‫כנס חנוכה‪ .‬בשלב מסוים‪,‬‬ ‫חיים? אתם הבאתם לכאן את המעיין‪ ,‬את הפריחה‬
‫אחרי שראינו את פריחת‬
‫הנרקיסים המהממים בנחל‬ ‫ואת השגשוג‪ ,‬ותודה על כך‪".‬‬
‫אשלון (אולי רמז לנרקסיזם‬
‫שידעתי ‪ 27‬שנים קודם)‪,‬‬
‫חתכתי לחפש את המאהל‬
‫הבדואי שזכרתי מאז‪.‬‬
‫המאהל כבר לא היה שם‪,‬‬
‫בתי העיר דימונה התקרבו‬
‫אליו יותר מדי‪ ,‬והמאהל‬
‫נדד כנראה הרחק משם‪.‬‬
‫בכל זאת המשכתי אל‬
‫המקום‪ ,‬וגם הפעם הבנתי‬
‫שהאגדה נשארה אגדה ומים אין‪ .‬אבל הפעם‪,‬‬
‫כשמאות מש"צים צועדים עימי בשביל‪ ,‬הבנתי שאכן‬

‫את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק‪.‬‬

‫התקרבנו‪ ,‬והכלבים על נביחותיהם‬
‫ליוו אותנו לאורך הדרך עד לפתח‬
‫המאהל‪ .‬עיניים הציצו אלינו‬
‫מאחורי יריעות האוהל‪ ,‬וילדים‬
‫קטנטנים התרוצצו סביבנו‪.‬‬
‫ואנחנו? כל רצוננו באותו רגע היה‬
‫לשבת כמה דקות לנוח‪ .‬פשוט‬

‫להתיישב במקום מוצל‬

‫בירידה לכיוון ממשית‪ ,‬ראיתי אבן דרך חשובה‪ :‬אבן‬ ‫אומנם תרומתנו הצנועה לארץ הייתה שתיית הקפה‬
‫שעליה סימון של שביל ישראל‪ .‬השביל כבר אינו‬ ‫המהביל‪ ,‬אבל אמרנו תודה מבוישת‪ ,‬נישקנו את‬
‫עובר שם‪ ,‬אבל הדרך ממשיכה‪ ,‬ואיתה הצועדים בה‬ ‫כף ידו המיובלת מעמל וממדבר והמשכנו במסלול‪.‬‬
‫אל האור ואל העתיד‪ ,‬צועדים ומוסיפים עוד אבן ועוד‬ ‫בשעות אחר הצהריים המאוחרות‪ ,‬הגענו סוף סוף אל‬
‫מקום העונה לתיאור‪ .‬אכן ראינו כמה טיפות שבצבצו‬
‫נדבך אל התהליך‪.‬‬ ‫בהר‪ ,‬אבל לא היה מעיין ולא נהר‪ ,‬בקושי חמש טיפות‬
‫לגרון ניחר‪ .‬המשכנו אל הכביש ותפסנו טרמפים חזרה‬
‫לדימונה‪ .‬אמרנו לעצמנו שאולי נגיע שוב בחורף ואז‬

‫יהיה משהו קצת יותר רטוב‪.‬‬

‫‪74‬‬