Page 26 - 26422

‫‪ 26‬׀ מיה שרידן‬

‫״לא‪,‬״ אמרתי חלושות‪ .‬״לא‪,‬״ חזרתי הפעם בקול בטוח יותר‪,‬‬
‫מזדקפת‪ .‬״אני אהיה שם‪ .‬מה איתך? האם תהיה באותה הטיסה?״‬
‫״לא‪ ,‬אני אפגוש אותך בשדה התעופה בקולומביה‪.‬״‬

‫״אה‪ ...‬בסדר‪ .‬איפה? כלומר‪ ,‬איפה אפגוש אותך?״ מעולם לא‬
‫הייתי בקולומביה‪ ,‬לא היה לי מושג איך שדה התעופה שם נראה‪.‬‬

‫אוי‪ ,‬אלוהים‪ ,‬אני טסה מחר לריונגרו?‬
‫״אני אמצא אותך‪.‬״ ממש מנחם‪ .‬הגבר הזה אוהב לשמור לעצמו‬
‫את התוכניות‪ ,‬משתף רק בחלק מזערי מהמידע‪ ,‬ורק כשנראה לו‬
‫שזה מתאים‪ .‬אבל‪ ...‬אני שכרתי את שירותיו כדי שיתכנן‪ ,‬לא?‬
‫הבטן שלי התכווצה‪ ,‬משום שבטחתי בזר גמור — קרוב לוודאי בזר‬
‫מסוכן — שישמור עליי במדינה זרה שבה מעולם לא ביקרתי בעבר‪,‬‬
‫ושאת שפתה ידעתי באופן מינימלי בלבד‪ .‬הדופק שלי הואץ‪,‬‬

‫והנשימה שלי נעשתה מאומצת על אף שעמדתי בלי לזוז‪.‬‬
‫״בסדר‪,‬״ אמרתי בקול סדוק‪.‬‬

‫עוד שתיקה‪ .‬״אם את רוצה לבטל‪ ,‬זה הזמן‪ .‬ברגע שנגיע לשם‪,‬‬
‫לא תהיה דרך חזרה‪.‬״‬

‫לא תהיה דרך חזרה‪.‬‬
‫שאפתי אוויר באיטיות‪ ,‬נשפתי אותו החוצה ודמיינתי את פניו‬
‫של אלק כשירד על ברך אחת לפניי והציע לי נישואים‪ .‬הציע לי‬
‫להיות המשפחה שלו‪ ,‬הכול בשבילו‪ .‬כל מה שיש לשנינו‪ .‬״לא‪.‬״‬

‫הנדתי בראשי‪ .‬״לא‪ ,‬אני לא רוצה לבטל‪.‬״‬
‫״בסדר‪ .‬הכרטיס יחכה לך בשדה התעופה‪ .‬נתראה בקולומביה‪.‬״‬

‫״נתראה בקולומביה‪,‬״ חזרתי בקהות חושים‪.‬‬
‫הוא שתק שוב ולשנייה שמעתי רק את צליל נשימתו מעבר‬
‫לקו‪ .‬״הזדמנות אחרונה‪ ,‬אוליביה‪,‬״ הוא אמר לבסוף בקול חרישי‪,‬‬
‫כמעט עדין‪ ,‬אף כי הייתי בטוחה שדמיינתי את זה‪ .‬לא היה שום‬