Page 48 - 26422
P. 48
48׀ מיה שרידן
״להתרחק כמה שאפשר.״
״אבל אתה לא מרגיש ...בודד?״
״אני מוצא חברה כשאני רוצה,״ אמרתי והבטתי בה במבט רב
משמעות.
״אה .טוב ,כן ,כמובן .אני בטוחה שהמון נשים ...״ היא נופפה
בידה לעברי .״כן ,כלומר ...אה ,אתה מאוד ...״ היא שוב נופפה
בידה והזכירה לי ציפור שאיבדה את שיווי משקלה .״מאוד ...״
התבוננתי בה בגבה מורמת.
היא בלעה את רוקה ופניה היו בצבע ארגמן .״בכושר,״ היא
אמרה לבסוף.
״תודה,״ אמרתי ביובש והיא פלטה צחוק קטן ונבוך .רציתי
לצחוק נוכח המבוכה שלה — המבוכה שהביאה על עצמה — אבל
השתלטתי על עצמי.
בסופו של דבר פטפטנו קצת על הנוף שעל פניו חלפנו ואחרי
כשעה עצרתי לצד הדרך בשטח פתוח ,כדי שנוכל לחלץ את
עצמותינו ולאכול את ארוחת הצוהריים שמריאנה ארזה בשבילנו.
״אני מקווה שאת עוד לא צריכה ללכת לשירותים ,אבל אם כן,
תצטרכי להסתפק בעצים שם,״ אמרתי והחוויתי לעבר קבוצת עצי
הברוש שעמדו בסמוך .לא יהיה היכן לעצור עד עוד שעה בערך,
והייתי רעב .ודאי גם ליבי רעבה ,משום ששנינו דילגנו על ארוחת
הבוקר.
״אני בסדר,״ היא אמרה .הרמתי מהמושב האחורי את השקית
שבה נארזו לביבות הגבינה הקולומביאניות ובקבוקי המים ויצאנו
מהמכונית .ליבי הלכה אחריי אל קדמת המכונית ,ושנינו התיישבנו
על קצהו של מכסה המנוע שעה שפתחתי את השקית והושטתי
לליבי את אחת הלביבות ובקבוק מים.
