Page 46 - 26422
P. 46
46׀ מיה שרידן
גברים שהייתי מוכן למות למענם בלי לחשוב פעמיים .אולי הקרבה
שכפתה המכונית הייתה זו שיצרה אווירה של אינטימיות ,ואולי
פשוט הרגשתי שאני חייב לאישה הזו משהו .מבעד לראי האחורי,
הבניינים הגבוהים של העיר נעלמו לגמרי .עכשיו היו מסביב רק
שדות מרעה מוריקים משתפלים ,אילנות ושמיים תכולים שאין
להם סוף .״אימי מתה כשהייתי בן שש .עברתי לבית של דודה ודוד
שלי והבנים שלהם אבל לא דיברתי איתם מאז שהתגייסתי לחיל
הים .ותאמיני לי כשאני אומר לך שאף אחד מאיתנו לא מרגיש שזו
אבדה גדולה כל־כך.״
ליבי הביטה בי בהפתעה כאילו לא ציפתה שאענה בכלל .״זה
עצוב כל־כך,״ היא לחשה אחרי רגע.
משכתי בכתפיי .״לא ממש .לפעמים אתה תקוע עם המשפחה
שלך .אלה החיים.״
ליבי שיכלה את רגליה ונפנתה מעט .״כנראה .אני פשוט ...אני
אומצתי וההורים המאמצים שלי מתו לפני שנה.״ היא הסיטה את
מבטה ממני ואני בהיתי בצדודית שלה וראיתי את העצב בהבעתה,
אף שלא יכולתי לראות את כל פניה.
״צר לי על כך,״ אמרתי אף שכבר ידעתי את זה .כבר ידעתי
הרבה על האישה שישבה לצידי.
היא הפנתה את ראשה ושפתיה התעקלו בחיוך עצוב .״תודה.
האמת היא שלא היינו קרובים במיוחד.״ היא הביטה בידיה שפכרה
בחיקה .״הם לא יכלו להוליד ילדים משלהם ,ולפעמים אני חושבת
שהם אימצו אותי כסוג של ...סמל סטטוס.״ היא הנידה בראשה.
״הם היו עשירים מאוד ,ומבחינתם ,כסף היה יכול לקנות הכול.
כולל ילדה קטנה.״ היא שתקה לרגע .״אבל אחר כך ,הם פשוט
תקעו אותי עם מטפלות ,גם בתקופות החגים.״ היא חייכה אליי,
