Page 8 - 26422
P. 8
8׀ מיה שרידן
הכוס הייתה קרה בידי ,כשסגרתי סביבה את אצבעותיי מחזקת
את עצמי בדרך זו .בחנתי את הקהל פעם נוספת במהירות ,אבל
דומה שאף אחד לא התייחס אליי .תלבשי חולצה כחולה ,הוא
אמר .בוצע .ותחכי ליד הבר .בוצע .אז איפה הוא? החלקתי את
החצאית ושיכלתי את רגליי .כמה זמן עליי לחכות עד שאחליט
שהבריזו לי?
אלוהים ,סיפור חיי .הברזות ,נטישות ,הסתלקויות ,עזיבות.
אילצתי את עצמי לשבת בגב ישר ,שונאת את הכיוון שאליו הלכו
המחשבות שלי :רחמים עצמיים.
תשומת ליבי הוסטה בשל רעש כדורי הביליארד מאחור,
ובעודי מתבוננת ,גבר רכן מעל השולחן והדף כדור .כשהסתובבתי
שוב לעבר חזית הבר ,מישהו ישב בכיסא לצידי שהיה פנוי
רגע קודם לכן ,חובש כובע מצחייה שחור ,פניו ברובם שרויים
בחשכה.
״אוליביה ברטון.״ ליבי החסיר פעימה .זיהיתי את הקול העמוק,
הצרוד מעט ,משיחת הטלפון שערכנו מוקדם יותר באותו יום.
״כן .ואתה —?״
״כן.״ הוא אותת לברמן ,שהרים את סנטרו בזיהוי והחל לנוע
לעברנו .האיש בכובע הושיט את ידו לקערת הבוטנים שעל הבר
והשליך כמה מהם לפיו ,לועס באיטיות.
קפצתי את שפתיי ,מוטרדת בשל ההתנהגות הרגילה — כמעט
משועממת — של הזר שעה שאני עוד רגע ויוצאת מעורי .״ישבתי
וחיכיתי .איחרת,״ האשמתי.
הברמן התקרב ,והגבר הזמין בירה ואז נפנה אליי ,נד בראשו
לעבר הכוס שלי .״למה שלא תזמיני את מה שאת באמת רוצה,״
הוא אמר ,לגמרי מתעלם מההכרזה שלי ביחס לאיחורו.
