Page 72 - 23322
P. 72
נעמה סגל
מתוך מחשבה שהמופעים של הילדה שלי אולי לא כל כך מיוחדים
ושונים משאר הילדים בגילה ,שאולי אני נוטה להגזים ,כפי שאמרו לי
עשרות אימהות ,כולל אמא שלי" :זה לא קשור לאימוץ ",הן אמרו לי,
"גם הילד שלי מתנהג כך כשהוא לחוץ ,כשהוא עייף ,כשהוא מתרגש.
גם לשלי קשה להיפרד".
"למה את עסוקה בזה כל הזמן?" שאלה אותי אמי" ,הילדה לא
מכירה אמא אחרת מלבדך ,למה חשוב לך להגיד שכל דבר קשור
לאימוץ?"
באותו הזמן התחלתי לחוש בוז וסלידה כלפי כל אותן אימהות
לילדים "רגילים".
כשבתי היתה צעירה יותר ,יכולתי למצוא יותר מאמא אחת
שמרגישה כמוני ,אך ככל שהילדים התבגרו ,מצאתי פחות ופחות.
באותו הטקס הייתי האמא היחידה שהילדה שלה לא עברה בשער.
"אני לא יודעת אם היא תצליח לצעוד בשביל כמו כולם ",לחשתי אז
ליואב ,רציתי להכין אותו לנורא מכול ,כאילו הוא לא מגדל איתי את
אותה הילדה" ,בוא לא נעשה מזה עניין אם זה קורה ",ניסיתי לרכך
את הנבואה.
"את כבר עושה מזה עניין ",הוא ענה לי ,כאילו הוא לא זוכר
את מסיבת חנוכה בגן שבה היא משכה את הסדין ,ששימש תפאורה
להצגה על כל עשרות הנרות שהונחו עליו ,כי הסתירו לה .כי העירו
לה ,כי היה מאוחר מדי ,כי היה חשוך מדי ,כי היא התרגשה מדי .בגלל
כל הסיבות האלו ואולי בגלל אף אחת מהן.
רציתי להזכיר ליואב את החנוכה ההוא ,אבל טוב ליואב וטוב גם
לי וטוב גם לבתי שהוא ממהר לשכוח ,שהוא נותן לה בכל פעם מחדש
הזדמנות רעננה ,כאילו הפעם הוא יזכה ליהנות מהבת שלו ללא כל
משבר ,כמו כל שאר ההורים.
עיניי התרוצצו בין כל 28הילדים של כיתה א' 1כשצעדו בשביל,
ילד־ילד הם עברו בשער ,ורק הבת שלי — לא .הלכתי לכיוון הכיתה
72
