Page 149 - 919-מוכן

‫‪148‬‬

‫הם בוודאי לא הצליחו להגיע [‪]...‬‬
‫דברים אלה נכונים כפליים ביחס‬
‫להוצאות של הצרכים שמעבר‬
‫להכרחיים" (הלפרין‪-‬קדרי‪ ,‬הורוביץ‪,‬‬
‫זילברברג‪ ,‬בעמ' ‪ ;1250‬הקר‬
‫והלפרין‪-‬קדרי‪ ,‬בעמ' ‪ ;159‬וראו גם‬
‫חוות דעתה של השופטת י' שבח‬

‫בעמ"ש ‪ ,1180-05-14‬פסקה ‪.)10‬‬

‫‪ .95‬הגם שאיני מקל ראש בחשש המוצג‪ ,‬לא מצאתי כי‬
‫יש בו כדי להצדיק את הותרת הפרשנות שנהגה עד כה‬
‫על כנה‪ .‬ראשית‪ ,‬לא שוכנעתי שהפרשנות הקיימת מציעה‬
‫פתרון טוב יותר למצב שבו נדרשת הוצאה חריגה עבור‬
‫הקטין‪ .‬העובדה שזו מטילה את החיוב הבלעדי בצרכי‬
‫הקטין ההכרחיים בגילאי ‪( 15-6‬כמו גם ‪ )6-0‬אינה‬
‫משמיעה דבר אשר לחיובו הקונקרטי של מי מההורים‬
‫בצרכים העולים על ההכרחי‪ .‬כמוסבר לעיל‪ ,‬כבר כיום‬
‫החבות בצרכים אלה מוטלת במידה שווה על שני ההורים‬
‫מדין צדקה‪ ,‬כך שגם עתה הדין הקיים אינו מציע‬
‫כשלעצמו תשובה ברורה לשאלה מי מההורים הוא‬