Page 21 - סבא חיים - ביוגרפיה
P. 21

‫חזרה לחזית ולקולומיאה‬
                                                                                ‫ידעתי שאני הולך למות‬
‫כשהחורף הגיע הגרמנים היו כבר בסטלינגרד ונעצרו בגלל הקור הקשה‪ .‬השלג עיכב את האספקה שלהם‬
‫והם לא היו מורגלים למזג האוויר הקיצוני‪ .‬הרוסים באותו זמן גייסו חיילים יוצאי סיביר שהכירו את‬
‫החורף הקשה‪ .‬כך נוצרה הזדמנות שהביאה לתפנית במערכה‪ .‬המתקפה הגרמנית נבלמה‪ ,‬חיילים גרמנים‬
‫מצאו את עצמם מכותרים והתחילו להיכנע‪ .‬אלפי גרמנים נפלו בשבי הרוסי והצבא האדום התחיל‬
                                                                           ‫להתאושש ולהתקדם מערבה‪.‬‬
‫כשלושה חודשים אחרי שדובי נולד גייסו אותי חזרה‪ .‬לצבא האדום היה חסר כוח אדם אחרי שמיליוני‬
‫חיילים נהרגו (הם גייסו אפילו זקנים)‪ .‬את האוקראינים והפולנים לא גייסו חזרה‪ ,‬אבל ביהודים הם בטחו‬
‫כי היתה לנו מוטיבציה רבה לפגוע בגרמנים‪ .‬חזרתי לחזית מתוך ידיעה שאני הולך למות ושהאישה והילד‬
‫שלי לא יראו אותי יותר‪ .‬זה היה בקיץ ‪ 1944‬והצבא האדום היה כבר בפולין‪ .‬ביקשתי לחזור לאותה‬
‫היחידה בה שירתתי קודם והם שלחו אותי אליה‪ ,‬ללבוב‪ .‬כשהגעתי איש לא הכיר אותי שם‪ ,‬ממש 'לא ידעו‬
‫את יוסף'‪ ,‬ואני עוד לא קיבלתי אפילו חזרה את הדרגות‪ .‬לפתע שמעתי שהפולקובניק (אלוף משנה)‬
‫המבוגר שקידם אותי נמצא בסביבה ואף עלה בדרגה והפך לסגן אלוף‪ .‬ניגשתי אליו ונישקתי אותו‪ .‬הוא‬
‫זיהה אותי והורה לי להישאר לידו‪ .‬זה החזיר לי קצת מהביטחון‪ .‬הוא ידע שאני מדבר פולנית וגרמנית וזה‬
                                                                 ‫היה לו טוב‪ ,‬כך שהוא החזיק אותי לידו‪.‬‬

‫האוכל עדיין לא הספיק לנו והיינו ממש רעבים‪ .‬האספקה פעלה באופן חלקי ואני זוכר שחילקו לנו מדי‬
‫פעם צנימים שקפאו מהקור‪ .‬היינו רעבים כל כך שנאלצנו להשתין על הצנימים כדי להפשיר אותם‬
‫ולאכול‪ .‬לא היתה לנו ברירה‪ .‬מאוחר יותר התחלנו כבר לקבל קופסאות שימורים טובות מהאמריקאים‬

                                              ‫(בעיקר בשר חזיר)‪ .‬אבל גם אותן קיבלנו רק פעם בשבוע‪.‬‬
‫כשהגעתי לפולין‪ ,‬בעקבות כל מה ששמעתי‪ ,‬התחלתי לחפש יהודים‪ .‬שאלתי את המקומיים והם אמרו לי‬

                      ‫שהיטלר גמר את כולם‪ .‬זאת היתה הפעם הראשונה שהתברר לי שזו אמת לאמיתה‪.‬‬
‫זמן לא רב אחרי שחזרתי ללבוב נודע לי שקולומיאה נכבשה‪ .‬שמחתי מאוד‪ .‬ניגשתי לפולקובניק שלי‬
‫וביקשתי לצאת לשם‪' .‬השארתי שם הורים‪ ,‬אחיות‪ ,‬משפחה'‪ ,‬אמרתי לו אך הוא ענה לי בלי היסוס‪' :‬אתה‬
‫לא יכול לנסוע לשם כי מחר אנחנו יוצאים לאופנסיבה'‪ .‬עברו כמה שעות ואני מסתובב ורואה שכל הציוד‬
‫והכלים מפורקים לגמרי ועוד עובדים עליהם‪ .‬חשבתי לעצמי שיש סיכוי קטן שיספיקו להתארגן‪ .‬בצהריים‬
‫ראיתי קצינים שעדיין מבלים‪ ,‬אוכלים ושותים‪ .‬בשש בערב אני שוב מברר על התקפה ואיש לא יודע‬
‫דבר‪ .‬כשבעשר בלילה הכל עדיין מפורק‪ ,‬אני חוזר ומבקש מהמפקד‪ ,‬אאך הוא בשלו‪' :‬אתה לא נוסע לשום‬

                                                                                                 ‫מקום!'‪.‬‬
‫החלטתי שאני נוסע‪ .‬לקחתי קומנדקר ונהג נוסף ויצאנו לדרך בחצות‪ .‬את הדרך לא הכרתי‪ ,‬אבל היתה לי‬

                                                                      ‫מפה והנהג שאיתי הכיר את האזור‪.‬‬
‫בשבע בבוקר נכנסנו לעיירה שלי‪ ,‬לקולומיאה‪ .‬נסעתי לבית שלי‪ ,‬ניגשתי לדלת וקיבלתי שיתוק‪ .‬לא‬
‫יכולתי לפתוח אותה‪ .‬התעשתתי‪ ,‬דפקתי וגבר זר כבן שלושים פתח לי את הדלת‪ .‬אשתו נעמדה סמוך אליו‬

                                                  ‫‪21‬‬
   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26