Page 21 - סבא חיים - ביוגרפיה
P. 21
חזרה לחזית ולקולומיאה
ידעתי שאני הולך למות
כשהחורף הגיע הגרמנים היו כבר בסטלינגרד ונעצרו בגלל הקור הקשה .השלג עיכב את האספקה שלהם
והם לא היו מורגלים למזג האוויר הקיצוני .הרוסים באותו זמן גייסו חיילים יוצאי סיביר שהכירו את
החורף הקשה .כך נוצרה הזדמנות שהביאה לתפנית במערכה .המתקפה הגרמנית נבלמה ,חיילים גרמנים
מצאו את עצמם מכותרים והתחילו להיכנע .אלפי גרמנים נפלו בשבי הרוסי והצבא האדום התחיל
להתאושש ולהתקדם מערבה.
כשלושה חודשים אחרי שדובי נולד גייסו אותי חזרה .לצבא האדום היה חסר כוח אדם אחרי שמיליוני
חיילים נהרגו (הם גייסו אפילו זקנים) .את האוקראינים והפולנים לא גייסו חזרה ,אבל ביהודים הם בטחו
כי היתה לנו מוטיבציה רבה לפגוע בגרמנים .חזרתי לחזית מתוך ידיעה שאני הולך למות ושהאישה והילד
שלי לא יראו אותי יותר .זה היה בקיץ 1944והצבא האדום היה כבר בפולין .ביקשתי לחזור לאותה
היחידה בה שירתתי קודם והם שלחו אותי אליה ,ללבוב .כשהגעתי איש לא הכיר אותי שם ,ממש 'לא ידעו
את יוסף' ,ואני עוד לא קיבלתי אפילו חזרה את הדרגות .לפתע שמעתי שהפולקובניק (אלוף משנה)
המבוגר שקידם אותי נמצא בסביבה ואף עלה בדרגה והפך לסגן אלוף .ניגשתי אליו ונישקתי אותו .הוא
זיהה אותי והורה לי להישאר לידו .זה החזיר לי קצת מהביטחון .הוא ידע שאני מדבר פולנית וגרמנית וזה
היה לו טוב ,כך שהוא החזיק אותי לידו.
האוכל עדיין לא הספיק לנו והיינו ממש רעבים .האספקה פעלה באופן חלקי ואני זוכר שחילקו לנו מדי
פעם צנימים שקפאו מהקור .היינו רעבים כל כך שנאלצנו להשתין על הצנימים כדי להפשיר אותם
ולאכול .לא היתה לנו ברירה .מאוחר יותר התחלנו כבר לקבל קופסאות שימורים טובות מהאמריקאים
(בעיקר בשר חזיר) .אבל גם אותן קיבלנו רק פעם בשבוע.
כשהגעתי לפולין ,בעקבות כל מה ששמעתי ,התחלתי לחפש יהודים .שאלתי את המקומיים והם אמרו לי
שהיטלר גמר את כולם .זאת היתה הפעם הראשונה שהתברר לי שזו אמת לאמיתה.
זמן לא רב אחרי שחזרתי ללבוב נודע לי שקולומיאה נכבשה .שמחתי מאוד .ניגשתי לפולקובניק שלי
וביקשתי לצאת לשם' .השארתי שם הורים ,אחיות ,משפחה' ,אמרתי לו אך הוא ענה לי בלי היסוס' :אתה
לא יכול לנסוע לשם כי מחר אנחנו יוצאים לאופנסיבה' .עברו כמה שעות ואני מסתובב ורואה שכל הציוד
והכלים מפורקים לגמרי ועוד עובדים עליהם .חשבתי לעצמי שיש סיכוי קטן שיספיקו להתארגן .בצהריים
ראיתי קצינים שעדיין מבלים ,אוכלים ושותים .בשש בערב אני שוב מברר על התקפה ואיש לא יודע
דבר .כשבעשר בלילה הכל עדיין מפורק ,אני חוזר ומבקש מהמפקד ,אאך הוא בשלו' :אתה לא נוסע לשום
מקום!'.
החלטתי שאני נוסע .לקחתי קומנדקר ונהג נוסף ויצאנו לדרך בחצות .את הדרך לא הכרתי ,אבל היתה לי
מפה והנהג שאיתי הכיר את האזור.
בשבע בבוקר נכנסנו לעיירה שלי ,לקולומיאה .נסעתי לבית שלי ,ניגשתי לדלת וקיבלתי שיתוק .לא
יכולתי לפתוח אותה .התעשתתי ,דפקתי וגבר זר כבן שלושים פתח לי את הדלת .אשתו נעמדה סמוך אליו
21
