Page 6 - Etmol 265
P. 6
אברהם הטל אברהם הטל
(ארכיון יד בן־צבי)
אייל מילר
ברהם רובר הטל ( )2011-1927נולד בפריז ,אך בילדותו המוקדמת עברה משפחתו לתוניס,
שם גדל והתחנך .בשנות העשרים לחייו החל במה שעתידה להיות משימת חייו — איסוף,א
תיעוד ורישום שיטתי של תעודות ,מסמכים ומקורות על אודות הקהילות היהודיות בצפון
אפריקה.
בשנת 1953נפגש עם נשיא מדינת ישראל ,יצחק בן־צבי ,ששיכנע אותו להצטרף לצוות מכון
בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח .ב־ 1956עלה הטל לארץ והתיישב בירושלים עם משפחתו.
את האוסף הפרטי יקר הערך שלו הפקיד במכון בן־צבי.
הטל החל לעבוד בספריית המכון ובמשך שנים שקד על פיתוח הספרייה ואוצרותיה .הרבה בזכותו
הפכה הספרייה למוקד חשוב לחוקרים ולקוראים מרחבי העולם שעסקו בהיסטוריה ובתרבות של יהודי
המזרח .ייחודה של הספרייה שהקים הוא גם באוסף המלא והנדיר של ספרים ,כתבי עת וכתבי יד ,וגם בשיטת
הקיטלוג הייחודית שהמציא ,שאיפשרה לקוראים גישה נוחה אל אוצרות הספרייה.
במקביל שקד הטל על הקמת אוסף פרטי מקיף של הספרות הערבית־היהודית ושל העיתונות היהודית
בתוניסיה .אוסף זה (שנרכש בידי הספרייה הלאומית) הוא האוסף הגדול והמלא ביותר של הספרות
והעיתונות של יהודי צפון אפריקה ,ואין ערוך לחשיבותו .אהבתו של הטל לתרבות הספר ובקיאותו באו לידי
ביטוי גם במפעלי הביבליוגרפיה אדירי המימדים שהעמיד .בשנת 1973פורסמה לראשונה הביבליוגרפיה שלו
על יהדות צפון אפריקה ובה כ־ 5,700ערכים .כעבור עשרים שנה פורסמה מהדורה חדשה של הביבליוגרפיה
ובה הוכפל מספר הערכים .ביבליוגרפיה זו היא אבן יסוד בחקר יהדות צפון אפריקה והיא שאיפשרה את
המחקר בתחום זה .הטל פרסם גם ביבליוגרפיות של רבים מהאבות המייסדים של חקר קהילות ישראל
במזרח וכן ביבליוגרפיה מקיפה של כתבי עת ועיתונים יהודיים בצפון אפריקה.
אברהם הטל היה משומרי הזיכרון המובהקים של יהודי צפון אפריקה וחלוץ מחקרם בתחומים רבים .במסגרת
מפעלו המדעי הניח את התשתית הבסיסית והחיונית לחקר קהילות ישראל במזרח ,תשתית שקשה לדמיין
את הידע והמחקר בתחום בלעדיה .הוא עשה זאת בדרכו — בשקדנות ,בשיטתיות ובמקצועיות עילאית ,ולא
פחות מכך — בלהט רב ובדבקות של מי ששליחות גדולה מונחת לפניו.
במהלך חייו הטל זכה להכרה רשמית על מפעל חייו ,באמצעות שורה של פרסים שונים בהם פרס ירושלים,
פרס מטעם משרד הדתות ופרס נשיא המדינה.
הלשון הערבית־היהודית
עפרה תירוש־בקר
ערבית־היהודית היא הלשון ששימשה את היהודים בקהילות דוברות ערבית בארצות האסלאם.
ראשיתה בימי הביניים ,אז שימשה שפה ספרותית משותפת לרוב היהודים דוברי הערבית .לשון זו דומהה
במידה רבה ללשונם של הערבים השוכנים באותם המקומות .ברם ,אורח החיים החברתי והדתי של היהודים
בקהילותיהם המסוגרות ,שנבדל מזה של שכניהם הערבים ,השפיע על שפתם .בשל מגעה היום יומי עם הדת,
עם התרבות היהודית ועם לשון הקודש ,מאפייניה הבולטים של הערבית־היהודית הם המילים והביטויים
העבריים שמשולבים באוצר המילים שלה ,וכתיבתה באותיות עבריות כשאר לשונות היהודים.
הערבית־היהודית לא שימשה רק לשון דיבור אלא אף לשון שבכתב ,ונכתבה בה ספרות ענפה ,העוסקת ברובה
בתכנים יהודיים .מלומדים יהודים רבים כמו רס״ג (המאה העשירית) והרמב״ם (המאה השתים-עשרה) בחרו
לכתוב דווקא בה .בימי הביניים היא הייתה לשון ספרותית משותפת ועל כן מיעטו לשלב בה יסודות לשוניים
בעלי אופי מקומי ונשמרו בה תופעות לשוניות קדומות יחסית .לעומת זאת ,הערבית־היהודית המאוחרת,
החל במאה החמש־עשרה ואילך ,גדושה מאפיינים מקומיים ואינה עשויה מקשה אחת .על כן מבחינים בין
ערבית־יהודית מזרחית (כגון במצרים ,בסוריה ובעיראק) לבין ערבית־יהודית מערבית ,המשמשת בארצות
צפון אפריקה (מרוקו ,אלג׳יריה ,תוניסיה ולוב) .נוסף על אלה קיימת גם הערבית־היהודית של תימן .היקף
ההבדלים בין להגי הערבית־היהודית ללהגי הערבית המוסלמית והנוצרית משתנה ממקום למקום.
עת־מול 265
4
