Page 23 - etmol_127

‫וכך נותד משה עדאקי לבדו לשאת את אות הקץ שטבעו‬ ‫מחנה קבוצת פועלי הקידוח למרגלות מערות קומראן‬
‫על מצחו‪ .‬חודש ימים אחרי היום האדוד ההוא‪ ,‬שם‪ ,‬בין‬
‫עין־פשחה לקליה‪ ,‬נקרא עדאקי למטה ה״הגנה״ בידושלים‬ ‫שהתרחש באותה שעת בין ערביים מקוללת שהחלה ביריה‬
‫ושם הודיע לו יעקב פת‪ ,‬ראש המטה‪ ,‬שבזה הוא מושעה‬ ‫אחת בודדת והסתיימה באסון נורא בו נפלו ארבעה‬
‫מכל פעילות בשורות ה״הגנה״‪ ,‬זאת‪ ,‬עד לבירוד שיתקיים‬ ‫מחבריו‪ .‬שוב ושוב עלו במוחו אותן תהיות ושאלות שהיו‬
‫בבוא העת‪ .‬כשביקש עדאקי לטעון את טיעוניו ולומר את‬ ‫מנת חלקם של כל מי שהיו במחנה‪ ,‬הפועלים הקודחים‬
‫שהיה על ליבו‪ ,‬אמר לו יעקב פת‪ :‬״אם אכן יש לך טענות‬ ‫ועימם הנוטרים שהיו אמורים לאבטחם‪ .‬מיד עם הגיעם‬
‫כלשהן תוכל להעלותן על הכתב״ ושילח אותו מעל פניו‪.‬‬ ‫למקום‪) ,‬כקבוצת פועלים ונוטרים שנשלחה בהמלצת‬
‫ואמנם‪ ,‬אחרי שנרגע מעט מסערות נפשו הפגועה עד‬ ‫הוועדה המלכותית הבריטית‪ ,‬על־ידי ממשלת המנדט(‬
‫מעמקיה‪ ,‬העלה על הכתב את השגותיו‪ ,‬את כל שעברו הוא‬ ‫שאלו את עצמם ואת שולחיהם מדוע מצאו לנכון להצמיד‬
‫וחבריו ואת הסיבות והנסיבות אשר לדעתו הביאו‬ ‫את המחנה‪ ,‬על שני אהליו וצריף העץ‪ ,‬כה קדוב אל הצוק‬
‫להתרחשות האומללה‪ .‬תשובה למכתבו מעולם לא קיבל‪.‬‬ ‫הגבוה והתלול‪ .‬מדוע המחנה אינו מבוצד ומוגן כאותם שני‬
‫איש לא טדח לענות לו‪ .‬לא זו בלבד שאין שועים לטיעוניו‬ ‫מחנות דומים לו בעוג׳ה‪ ,‬צפונית ליריחו‪ ,‬מקום שם שמרו‬
‫והשגותיו‪ ,‬הוא אף מורחק כליל משורות ה״הגנה״‪ ,‬מנודה‬ ‫עדאקי וחבדיו לפני הגיעם למחנה בקליה‪ .‬הם העלו‬
‫השגותיהם באשר לנוהלי השמירה במקום כי זאת לדעת‪,‬‬
‫ומושפל וכולם מפנים לו עורף‪.‬‬ ‫באותם ימים‪ ,‬הוראות השילטון הבריטי אמרו במפורש‬
‫שנישקם של הנוטרים חייב להיות בתוך ארגז נעול‬
‫וכך חולפים הימים והשנים עוברות ובשנת ‪ ,1975‬אחרי‬ ‫ושהנשק יוצא ממנו רק כאשר מתפתחת תקרית שאכן‬
‫שלושים ושבע שנות שתיקה‪ ,‬שנות נשיאה אילמת של‬ ‫מחייבת לשולפו ולהשתמש בו‪ .‬דבר נוסף עליו התלוננו‬
‫רגשות אשם‪ ,‬עלבון צורב שאינו מחלקו עם איש‪ ,‬או אז‪,‬‬ ‫יושבי המחנה‪ ,‬הוא דוד אלתר שהיה גם האחדאי על‬
‫משה עדאקי מוציא לאור )עם שולמית הר־אבן(‪ ,‬ספר‬ ‫הביטחון במקום וגם הנהג היחיד במקום‪ .‬ואמנם‪ ,‬באותו‬
‫הנקרא ״באש נצורה״ ובו הוא מגולל את פרשת חייו רבי‬ ‫יום נמהר‪ ,‬היה זה הוא אשר נטל עימו שני פועלים ושני‬
‫העלילות והמעש ובין השאר גם את סיפורה הטראגי של‬ ‫נוטרים למלון ״קליה״‪ ,‬על מנת להודיע לקבלן העבודה‬
‫בפתח־תקוה שמוט־הקידוח ננעץ באדמה הסלעית‬
‫קבוצת הקודחים בקליה‪.‬‬
‫ועבודתם הושבתה‪.‬‬
‫משה עדאקי‪ ,‬מספר בספר בין היתר‪ ,‬ששנה לאחר‬
‫המקרה הטראגי במחנה הקודחים בקליה‪ ,‬שנה שלמה בה‬ ‫לפני צאתם‪ ,‬קורא אלתר לאברהם זליקוביץ שאמור היה‬
‫הוא התדפק על דלתות ראשי ה״הגנה על מנת שיסירו את‬ ‫להילוות אליהם על־מנת לטפל ברגלו הפגועה‪ ,‬אך זה‬
‫רוע הגזירה הנוראית ואות הקץ מעל מיצחו‪ ,‬הוא נקרא אל‬ ‫מוותר על הנסיעה ובמקומו מצטרף טבח המחנה‪ .‬שווילי‬
‫יעקב פת‪ ,‬מפקד המטה בירושלים וזה הודיעו שאכן‬ ‫הנוטר מקבל לידיו את מפתחות ארגז הנשק ואלתר מטיל‬
‫הבירוד הסתיים ואין כנגדו דבר והוא יכול לדאות בזה את‬ ‫עליו את האחריות על ביטחון המקום‪ .‬וכך נותרים השבעה‬
‫הפרשה כמחוסלת‪ .‬כך‪ ,‬קצר ולא מוסבר‪ ,‬נחרץ וללא כל‬ ‫באותו יום קיץ שרבי בפינה שכוחת־אל זו במרחק שבעה‬
‫התנצלות או נימוק כלשהו‪ .‬הוא יוצא מן החדר ברגשות‬ ‫קילומטד מקליה‪ .‬הטנדר‪ ,‬שהוא אמצעי הקשר היחיד שיש‬
‫מעורבים ואינו יודע אם לשמוח או שמא לזעוק זעקת זעם‬ ‫בידם אינו איתם‪ .‬הנשק‪ ,‬כאמור‪ ,‬נמצא בארגז נעול‪ .‬כל‬
‫על כל אותה שנה בה נודה והושפל עד עפר‪ .‬ואכן‪ ,‬ימים‬ ‫צירופי הנסיבות הללו‪ ,‬כל ההשתלשלויות שהובילו אל‬
‫לא רבים מאז קבלתו מחדש לחיק ה״הגנה״‪ ,‬מגוייס משה‬ ‫אותה שעה הרת־גורל‪ ,‬כל אלה התרוצצו במוחו של משה‬
‫עדאקי למחלקה הערבית של הפלמ״ח ומטבע הדברים‪,‬‬ ‫עדאקי באותם ימים והדירו את מנוחת לילותיו של האיש‬
‫כחבר ביחידה מופלאה זו‪ ,‬הוא שותף ונוטל חלק בפעולות‬ ‫אשר נותר יחיד מאותם שהיו במחנה בעת שהתחולל אותו‬
‫קרב אבוד מדאש‪ ,‬היחיד אשד בבוא היום יעמוד מול‬
‫רבות מעבר לגבול שאחדות מהן אכן מסופרות בספרו‪.‬‬ ‫גירסאות וטיעונים שונים של אלה שהיו מעורבים בפרשה‬
‫בצורה זו או אחרת‪ .‬הוא ורק הוא‪ ,‬יהיה היחיד שיספוג את‬
‫כעשר שנים לאחר צאת ספרו‪ ,‬שוב מנוערת שכבת אבלו‬ ‫כל העלבונות וישא לבדו את משא האחריות לכל אשר‬
‫הזמן מעל סיפודם של הקודחים מקליה‪ .‬בתוכניתה ב״קול‬ ‫קרה‪ .‬דוד אלתר‪ ,‬שאף הוא לא יצא נקי מן הפרשה בשל‬
‫ישראל״‪ ,‬מספרת תירצה אדזי שחבדי קיבוץ קליה מצאו לא‬ ‫העדרותו מן המחנה בעת האירוע‪ ,‬לא עמד בו כוחו לשאת‬
‫הרחק ממקום מושבם‪ ,‬למרגלות מערות קומראן‪ ,‬אבן סלע‬
‫ועליה כתובת דהויה המספרת שאכן כאן נפלו ב־‬ ‫את כובד האשמה‪ ,‬עזב את הארץ ועקבותיו לא נודעו‪,‬‬
‫‪ ,21.7.1938‬ארבעה צעירים אשר באו למצוא מים‬
‫להפרחת השממה‪ .‬ולמטה‪ ,‬מתחת לכתובת חתום‪ :‬״משה‬
‫עדאקי‪1967 ,‬״‪ .‬עורכת התכנית‪ ,‬אכן מבקשת שיתקשרו כל‬
‫מי שיודעים מה פשרה של אבן סלע זו והדברים הכתובים‬
‫עליה‪ .‬בין אלה המתקשדים יש מי שמזהה עצמו כמשה‬
‫עדאקי‪ ,‬הוא ולא אחר‪ .‬וכאן הוא מספר שבשנת ‪ ,1967‬עם‬
‫תום מלחמת ששת הימים‪ ,‬ירד אל עמק הבכא ההוא‪ ,‬אל‬
‫המקום בו שכן מחנה הקודחים ועל אבן סלע הניצבת ליד‬
‫בור־הקידוח רשם את הכתובת‪ ,‬להנציח ולזכור את אשר‬

‫אירע באותו יום נמהר‪ ,‬רחוק ונשכח‪.‬‬

‫בעקבות גילויים אלה‪ ,‬שתחילתם כאמור‪ ,‬במציאת‬
‫הכתובת על אבן הסלע על־ידי חברי קיבוץ קליה‪ ,‬ולאחר‬
‫פגישה של חברי הקיבוץ עם עדאקי וכמה ממשפחות‬
‫הנופלים‪ ,‬מאז אותה שנה‪ ,‬ביום הזיכרון‪ ,‬נערך במקום טכס‬
‫להעלאת זכרם של אדבעת הנופלים במחנה הקודחים‬

‫שהעלו חרס ולא העלו מים חיים‪.‬‬

‫‪23‬‬