Page 4 - תאטרון 35

‫קוראות יקרות‪ ,‬קוראים יקרים‬

‫בשעה שגיליון זה של "תיאטרון" יראה אור‪ ,‬אני עדיין אמשיך – כבחודשים הקודמים –‬
‫להתגורר בתוך תפאורת תיאטרון‪ .‬שכן ונציה‪ ,‬בה אני מבלה לאחרונה את השבתון שלי‪,‬‬
‫איננה עיר‪ ,‬אלא במה הזויה‪ ,‬פנטסמגורית‪ ,‬דו‪-‬מימדית‪ ,‬נטולה להלכה פרספקטיבה ועומק‬
‫של חיים ממשיים‪ ,‬עיר שחזיתות הרנסאנס‪ ,‬הברוק והרוקוקו המרהיבות של ארמונותיה‬
‫וכנסיותיה ערוכות ‪ --‬לנוכח המתבונן ממושבו האמפיבי בסירה השטה באחת מהתעלות ‪--‬‬
‫להצגה שלעולם אינה מתחילה‪ ,‬ולכן גם לנצח לא תסתיים‪ ,‬ותקסום תמיד לצופיה הארעיים‬
‫העוצרים את נשימתם לנוכח חילופי התאורות בהן היא טובלת במהלך היממה ובתהפוכות‬
‫מזגי האוויר‪ :‬סידרה של "פריסטים" לדרמה בכוח‪ ,‬שעוצמתה טמונה בכך שהיא יוצאת‬
‫לפועל רק בדימיונו של הנמען המודע להיסטוריה הדרמטית שהתרחשה בעיר‪ -‬מדינה זו‬

‫שהזמן קפא בה‪ ,‬כמו בציורי טינטורטו וטיציאן‪ ,‬לפני ‪ 500‬שנה‪.‬‬
‫ובביינאלה לאמנות‪ ,‬המתקיימת השנה בפעם ה‪ 55-‬באשליה זו של תיאטרון השוקע בהדרגה‬
‫כפי שיש הטוענים לא רק לגבי ונציה‪ ,‬אלא גם לגבי התאטרון הקונוונציונלי הממוסד בארץ‬
‫ובעולם‪ ,‬ראיתי באחד האולמות של המבנה המרכזי התרחשות מינורית‪ ,‬המתקשרת לגבי‬
‫ללייטמוטיב של המאמרים והיצירות בגיליון זה ‪ --‬אלה העוסקים בחיפוש של עודד ליפשיץ‬
‫אחרי שפה דרמטית חדשה‪ ,‬בניסיון של דורית ירושלמי להתחקות אחרי דרך הבימוי של‬
‫יוצרי התחבירים הבימתיים ההיוליים של התאטרון הישראלי‪ ,‬ובקריאה ההיסטוריוגרפית‬
‫שמציע רזי אמיתי של התפתחות התיאטרון לילדים‪ ,‬העתודה העתידית של היוצרים והקהל‪:‬‬
‫מופיען ומופיענית )פרפורמר ופרפורמרית(‪ ,‬ספק ישובים על הרצפה ספק מרחפים מעליה‪,‬‬
‫מנהלים דו‪-‬שיח בעל מקצב מוזיקלי מובנה‪ ,‬מוסלם‪ ,‬המורכב מהברות‪ ,‬משריקות‪ ,‬מנהמות‬
‫וצפצופים‪ ,‬כשה"רפליקות" שהם מחליפים בדיאלוג המהפנט ביניהם מתפעלות שפת גוף‬
‫כוריאוגרפית הולכת ומתפתחת‪ ,‬שאיננה בגדר מחול‪ ,‬אלא ניסיון לכונן דרכים חדשות לקשר‬
‫בין אנושי טוטאלי ונטול מחיצות וחציצות מתווכות‪ .‬והשיח האורגני הזה של גוף‪ ,‬קול‪,‬‬
‫ראייה ומישוש‪ ,‬סוחף אחריו בהדרגה גם אחרים‪ ,‬כך שבסופו של דבר )מושג ערטילאי‪ ,‬כי אין‬
‫לדבר סוף‪ ,‬ולא יכול להיות לו‪ .‬התהליך הוא חזות הכל( אנחנו עדים‪-‬משתתפים ל‪/‬או ברב‬

‫שיח נטול שיח‪ ,‬אבל בין המעניינים והבהירים שחוויתי‪.‬‬
‫וגם זו דרך לספר סיפור‪ ,‬ולשאול בכל פעם מחדש כמו עודד ליפשיץ – מה זו דרמה? וכמו‬
‫דורית ירושלמי – מה זה בימוי? וזאת בניגוד מוחלט לרבים מיוצרינו היודעים תמיד את כל‬
‫התשובות‪ .‬ונזכרתי באחת החוויות התאטרוניות העצובות ביותר להן הייתי שותף רק לפני‬
‫חודש ומשהו‪ ,‬בפטסיבל זלצבורג‪ .‬מיכאל טאלהיימר‪ ,‬מעמודי התווך המובהקים של "תאטרון‬
‫הבמאי" )ה‪ ( Regietheater-‬הגרמני – זה שלפני למעלה מעשור תרגם את המהלכים‬
‫הפסיכולוגיים המעודנים והדו‪-‬משמעיים של דמויותיו המסובכות‪-‬מתוסבכות של לסינג‬
‫ב"אמיליה גאלוטי" לתאטרון פוסט‪-‬דרמטי של קודים מדהימים של אצבעות ארוגניות‪-‬‬

‫‪  2‬גליון ‪35‬‬