Page 5 - תאטרון 35
P. 5
דבר המערכת
דוחות מחוללות ,של מתמטיקת מבטים ומבעי פנים חדים כתער וסוגסטיביים כאחד ,של
שחקנים הנכנסים לבמה המעוצבת כמסלול של תצוגת אופנה כמו היו דוגמני אופי והלך רוח
– העלה את "העלמה מאורליאן" של שילר ,ולפתע הפך הגסטוס האפי הייחודי של במאי זה
למניירה .על הבמה הענקית ניצבה חזיתית ,בקומבניזון לבן ובתולי ,שחקנית צעירה ומחוננת
בשם קתלין מוגנאייר ,כשידיה פרושות מעט לצדדים ,ולאור אלומת אור בודדת שירדה
"ממרומים" לא זזה ממקומה במשך 130דקות ארוכות וירתה את המונולוגים הפיוטיים של
שילר בנימה פונדמנטליסטית ,קנאית ,מצמררת ,כשכל השחקנים האחרים שרויים בעלטה
ורק מדי פעם נהנים מאור ההילה שלה .למה התכוון המשורר ,כלומר הבמאי? לשתף אותנו
בתהליך פולחני של איקוניזציה ואפותיאוזה של שהידית קלאסית? להעלות בפנינו מעין
פסיכו-דרמה של הקדושה המתנדבת להתענות ,שכל הדמויות אינן אלא קולות מואנשים
בעולמה הפנימי הפסיכוטי למדי? ...מה שאני ,מכל מקום ,ראיתי היא שחקנית מעונה
)וצופים המתענים לא פחות ,(...המשמשת כלי משחק בידי במאי-כוכב ,הכופה עליה את
תחביר הבימוי הממוחזר שלו ,שב"אמיליה גאלוטי" שימש להצגת השאלה – מהו תאטרון? –
וב"עלמה מאורליאן" כבר הפך לתשובה נדושה ושחוקה ,למנייריזם של פוסט-פוסט-דרמה.
אין צורך להגזים ,ולהספיד את התאטרון המרכז-אירופי הנסייני .לדוגמה :יומיים אחרי
"העלמה" המתסכלת צפיתי בבימוי מרענן של "המייסטרזינגרים ]אמני הזמר[ מנירנברג"
בבימויו של שטפן הרהיים ,שהחליט לא לקחת את האופרה הלאומנית של ואגנר ברצינות,
ולהשתעשע "מעט" )חמש וחצי שעות (...באפשרות שכל ההתרחשות היא הזייה פיוטית
שרוקם בלילה של נדודי שינה הגיבור ,המחזאי-משורר-הסנדלר הגרמני הימיביניימי הנס
זקס .בהתאם לכך הופך חדר עבודתו לזירת ההתרחשות :הדמויות יוצאת ממגירות ,המכתבה
וקסת הדיו הופכים לבתים ולמדרכות ,נעלי הסנדלר זוכים לממדי ענק ,ובשעת המהומה
ברחוב ,בחלקה האחרון של האופרה ,בוקעת מספר בעל גודל אימתני גלריה משעשעת של
גיבורי אגדות האחים גרים ולואיס קרול והנס-כריסטיאן אנדרסן ,ומגחכת את הטיראדות
הלאומניות של ריכרד ואגנר.
ובכל זאת ,נדמה שמשהו ביוצרות מתחיל להתהפך כפי שמעיד גיליון זה :חלק ניכר
מהתאטרון האירופי המהפכני של העשורים הראשונים התעייף מהצגת שאלות ,ומתחיל
לשלוף משרוולו תשובות כאילו-אקספרימנטליות מן המוכן; ולעומת זאת -אצלנו ,לפחות
בכתיבה הדרמטית החדשה ובמחקר החדש ,מתחילים לחרוג מן השגרה של הז'אנרים
הידועים והשאלות השבלוניות .ואז ,מה שאומרת אופירה הניג ברב-שיח על ספרה של
דורית ירושלמי "לקבוצה של במאים יש יכולת לקיים פעולה ולשנות סדרי עולם" ,נכון גם
לגבי מחזאים ,ושחקנים וחוקרים ,ומחר – מי יודע? – יהיה נכון אולי גם לגבי מנהלי
תאטרון.
קריאה נעימה,
גד קינר
גיליון 3 35
