Page 48 - תאטרון 40

‫שקוטנם עבה ממידת מותניהם של הטובים בשחקנינו‪ ,‬לא בהכרח בכשרונם (לפעמים גם)‬
‫אלא בנכונותם ללכת עד הסוף‪ ,‬במסירותם הנפשית והגופנית הארטו‪-‬יאנית הטוטאלית‬
‫למקצועם (וזאת כששכרם נמוך משכר המקבילים שלהם בארץ!)‪ ,‬ואתה עד לבימוי‬
‫אינטלקטואלי‪ ,‬חקרני‪ ,‬מורכב ויצירתי‪ ,‬המאתגר את קהליו בשפות תאטרוניות מתוחכמות‪,‬‬
‫בפרשנויות מעמיקות וברמות ביצוע שאינן ניתנות להשוואה לא רק לישראל‪ ,‬אלא גם למכה‬

‫המסורתית של התאטרון המערבי‪ ,‬לונדון‪.‬‬

‫בוא נשחק ב"פוגרומי"‪ :‬הנערה השותקת בקאמרשפילה‬

‫ואם דיברנו על המודעות הפוליטית של מינכן‪ ,‬הרי התאטרון‪ ,‬הקברט‪ ,‬האופרה‪ ,‬הבלט‪,‬‬
‫ותערוכות האמנות הפלאסטית‪ ,‬הם סימניות בתודעה הקהילתית של העיר לגבי חטאי ההווה‬
‫הטעונים טיפול – תזכורת לנאו‪-‬נאציזם המתעורר‪ ,‬לבעיית הפליטים (אלה שאירופה מניחה‬
‫להם לטבוע בים ב"ספינות המעפילים" הרעועות שלהם‪ ,‬ובלבד שלא יגיעו לחופיה)‪ ,‬ליחס‬
‫למיתולוגיה הטויטונית ששרתה את הנאציזם‪ ,‬ול"אמנות המנוונת" – אמנות האוונגרד של‬
‫ראשית המאה (דאדא‪ ,‬אקספרסיוניזם‪ ,‬סוריאליזם‪ ,‬וגלגוליהם מ‪ 1960-‬ואילך) שהוחרמה על‬
‫ידי הנאצים בשם "האמנות הבריאה" של הנאו‪-‬קלאסיקה הפומפוזית – והמוצגת עתה בכל‬
‫אחד מהמוזיאונים הרבים הפזורים ברחבי העיר‪" .‬לגבי דידי‪ ,‬תאטרון חייב להיות כמה שיותר‬
‫פוליטי" ‪ -‬אומר יוהן סימונס‪ ,‬הבמאי ההולנדי עתיר ההישגים‪ ,‬והמנהל האמנותי היוצא של‬
‫הקאמרשפילה במינכן‪ .‬סימונס ביים בתאטרונו בספטמבר ‪ 2014‬את הנערה השותקת‪,‬‬
‫המחזה השביעי שהוא מעלה מפרי עטה של הסופרת והמחזאית הפרובוקטיבית‪ ,‬היהודייה‬
‫למחצה‪ ,‬אלפרידה ילינק‪ ,‬קולו של המוסר במרחב הגרמני‪" ,‬מזהמת הקן"‪ ,‬כפי שבני ארצה‬
‫האוסטריים‪ ,‬אותם היא תוקפת ללא רחם על גזענותם‪ ,‬מכנים אותה‪ .‬הנערה השותקת מבוסס‬
‫על המשפט המסעיר‪ ,‬שנערך במינכן באיחור האומר דרשני של שנים רבות‪ ,‬לתא המחתרתי‬
‫הימני קיצוני ‪,NSU‬שמשך ‪ 13‬שנה השתולל באין מפריע ברחבי גרמניה – שדד‪ ,‬ביצע פיגועי‬
‫ראווה‪ ,‬רצח עשרה בני מיעוטים טורקים‪ ,‬יוונים‪ ,‬מזרח אירופים – ורק אחרי ששניים מחברי‬
‫התא נמצאו ירויים‪ ,‬עלה על דעת התביעה הגרמנית להגיש כתב אישום כנגד ביאטה שפה‪,‬‬
‫החוליה הנשית בתא‪ .‬אלא שזאת החליטה לשתוק‪ ,‬ועדיין ממשיכה בכך‪ ,‬כי המשפט בעיצומו‪.‬‬
‫ושוב היתה זו אותה שתיקה ששימשה כתמריץ לכתיבת המחזה – שתיקת אזרחיה של גרמניה‬
‫המאוד אחרת לנוכח הזוועות שביצעו ביאטה וחבריה ("איזו מין ארץ היא זו‪ ,‬שבו יכול היה‬
‫להתרחש אירוע כזה?" – שואל יוהן סימונס – "אילו נסיבות הן אלה‪ ,‬המובילות לכך שאחרי‬
‫למעלה ממחצית המאה מאז השואה ותום מלחמת העולם השנייה‪ ,‬עדיין נסבלים גילויים כל‬
‫כך קיצוניים של קסנופוביה וטרור ברוטלי?")‪ ,‬והשתיקה של תושבי העיירה רכניץ ביחס‬
‫לטבח של ‪ 200‬עובדי כפייה יהודיים במרתפה של בת אצולה מקומית בשלהי המלחמה‬
‫("ליהודים יש הכותל המערבי‪ ,‬ולנו יש כותל השתיקה"‪ ,‬מתריסים תושביה הותיקים של‬
‫רכניץ) ‪ -‬לה הקדישה אלפרידה ילינק את המחזה רכניץ‪ .‬מלאך החנק‪ ,‬שבוים בהפקה מעולה‪,‬‬
‫שביקרה בארץ‪ ,‬הפקה "סליזית"‪ ,‬גדושת ארוטיקה דקדנטית מחליאה של רוצחים אלגנטיים‬

‫ותרבותיים עד לזרא‪ ,‬בבימוי המדהים של השויצרי‪-‬ישראלי יוסי וילר‪.‬‬

‫בין הנפשות הפועלות בהנערה השותקת‪ ,‬האלגוריה הטרנסצנדנטלית בעלת התשתית‬
‫התעודית של ילינק‪ ,‬העוסקת בקשר השתיקה הזה‪ ,‬נמצאות גם דמויות מהעולם הדתי של‬
‫בוואריה הקתולית – נביאים‪ ,‬מלאכים‪ ,‬ואפילו המדונה – שאף להם חלק לא מבוטל בטיוח‬

‫ובגרוי המצפון הציבורי כאחת ("האזכורים המקראיים תמיד נוכחים במחזותיה של ילינק‪,‬‬

‫‪  46‬ת א ט ר ו ן ‪ ‬גיליון ‪40‬‬