Page 67 - gag 42

‫מיכל אילן‬

‫אור מן ההפקר‪ ,‬סיפור‬

‫היא הייתה נפש מרחפת‪ ,‬מין דגם משופר של כולנו‪ .‬הבגדים שלבשה על עורה הזוהר‪,‬‬
‫היו כמעין תחפושת‪ .‬דמויות נשיות שהתחלפו לסירוגין‪ .‬לא היה לבוש שחזר על עצמו‪.‬‬
‫לעיתים הגיעה מרושלת ורק פריט אחד היה אלגנטי ולפעמים הייתה כולה מהודרת‬

‫ופיזרה על גופה בדים מרופטים‪.‬‬

‫צבעה של הכיתה שלנו שעמדה בקצה המסדרון‪ ,‬היה אפור‪ ,‬דהוי ומתקלף‪ .‬השולחנות‬
‫שהיו נמוכים מדי‪ ,‬נשרטו עם הזמן וצברו בתוכם את ייסורינו‪ .‬זוהרה ישבה בספסל‬
‫האחורי מצד ימין‪ .‬בכל בוקר כשנכנסנו עגומים לכיתה‪ ,‬צבעה אותנו זוהרה בכתם של‬
‫נמש‪ ,‬קישטה את הרווח שנוצר בינינו בפנינים צבעוניות‪ .‬שיעור המתמטיקה היה‬
‫נפתח תמיד בקדרות ליבו הרע של המורה שיינפלד‪ ,‬ניצול שואה מר נפש שהתעלל‬
‫בנו קשות‪ .‬בד בבד עם גערותיו הנוקשות‪ ,‬שפגעו בי כמו לבה צורבת‪ ,‬נשמעה‬
‫מנגינה מרגיעה שנוגנה ממיתריה של זוהרה אי שם מקצהו השני של החדר כרקע‬
‫אחר‪ .‬מנגינה שליטפה את ראשי ונגעה בחבריי‪ .‬ידענו שיש מישהי ששומרת עלינו‪,‬‬

‫מישהי שמלבה את היצר הטוב שבנו‪.‬‬

‫בוקר אחד‪ ,‬כשנכנסתי כהרגלי לכיתה שמוטת מצב רוח‪ ,‬הבחנתי שמשהו חסר‪ ,‬כמו‬
‫משב של חמימות‪ ,‬זיק של נועם‪ .‬הכיסא של זוהרה היה ריק‪ ,‬שומם‪ ,‬חסרונה הכאיב לי‬
‫ולחבריי‪ .‬בהפסקה יצאנו כולנו לחפש אותה בחצר ובכל המקומות שהאירה אותם מדי‬
‫יום‪ .‬חזרנו לשיעורים המשמימים מאוכזבים‪ ,‬היעדרותה הפכה אותם לבלתי נסבלים‪.‬‬
‫כמה ימים נשארנו מרוקנים מדמותה‪ .‬ביתה אף הוא היה נעול ואיש לא ידע לאן‬

‫נעלמה‪.‬‬

‫ביום שישי בצהריים‪ ,‬ראיתי אותה יושבת על מדרגה בכניסה לביתי‪ .‬חדר המדרגות‬
‫המיושן הואר‪ ,‬התיישבתי לצידה והנחתי את ידי בידה‪.‬‬

‫"נעלמתי‪ ",‬היא אמרה‪" ,‬כדי למצוא את עצמי מחדש‪".‬‬

‫גיליון ‪ַּ 42‬גג ‪65 ‬‬

‫צילםו‪ :‬ליאור מזרחי‬