Page 77 - gag 42

‫ממרחק אני חש את העשן של הרכבת‪ ,‬את נשיפותיו של הקטר ואת שקשוק הקרונות‬
‫על המסילה בין יפו ‪ -‬תל אביב לירושלים‪ .‬חיממתי קצת חלב בסיר הנירוסטה הקטן‬
‫במטבחך‪ ,‬כדי להקל מעט על מרירותו של הקפה השחור‪ ,‬לרכך את שחור הלילה ואת‬

‫העצב של מכתבך‪.‬‬
‫ניגשתי כרגע לסדר את השמיכה שלך‪ ,‬כי ראיתי ש ַּכ ּפות רגלייך נגלו מן השמיכה‪.‬‬
‫נשקתי לאצבעות רגלייך היפות וכיסיתי אותן‪ .‬אילו הייתי צייר הייתי משרטט את‬
‫העדינות של אצבעותייך הארוכות‪ ,‬ואת הציפורניים הצבועות ב ַל ּכה ורודה‪ .‬חזרתי‬
‫לפינת המטבח‪ ,‬רק וילון תחרה חיוור מפריד עכשיו ביני לבינך‪ ,‬בין פינת המטבח‬

‫לחדר השינה שלך‪ .‬והקיר מולי גם הוא נראה סדוק‪.‬‬
‫אני קורא שוב ושוב במכתבך‪ ,‬מצטמרר מן המילים ומן הקור שחודר דרך החלון‪.‬‬
‫הסדקים בשמשת החלון של ביתך משלחים בי זרמי קור‪ .‬את נאנחת מדי פעם‪ ,‬ואני‬
‫שומע את האנחות‪ ,‬חש בינינו קיר נופל וצל ָח ֵשך‪ ,‬ולנגדך אבן ֶקלע וסכין וציפורניים‬
‫שמכים בך‪ ,‬ואיך אעמוד עלייך להצילך‪ .‬והמילים הטובות שאמר ְת לי כל השנים הללו‬

‫לא נמחקו‪ ,‬והן חומת מגן לנו ולאהבתנו‪ַ ,‬עד אם ננוח ו ִנישן‪.‬‬
‫משקעי הקפה‪ ,‬שנותרו עכשיו כשאני כותב את המכתב‪ ,‬מדיפים ריח מר ועכור‪ ,‬ואני‬

‫יודע שאת שוכבת מתחת לשמיכה כמו מפרפרים חייך‪.‬‬
‫ב ִּכיור שלך כרגע ערימת כלים‪ ,‬ומה נעשה אהובה שלי עם כלינו השבורים? איך‬

‫נאחה אותם?‬
‫אוהבך גם באור וגם ברחש הלילה האפל‪,‬‬

‫נתן‬

‫נתן‪ ,‬יקירי היחיד‬

‫אהובי‪ ,‬הנה חלפו השנים‪ .‬החיים שרדו אותנו‪ .‬אני יודעת שאהבתנו גלויה לכול‪,‬‬
‫אפשר שכך כעסה של רעייתך רחל מרכוס‪ .‬שנים אני תוהה כיצד היא ממשיכה‬
‫לחיות איתך ולא מגרשת אותך‪ .‬אני מעריצה אותה בשל הדבקות שלה בך‪ .‬אני‬
‫מעריצה אותה בשל אהבתה אליך‪ .‬היא משלימה עם החלקים שאתה ממלא‬
‫בעולמה‪ .‬אני מאמינה שאהבתה של רחל מרכוס אליך אינה פחותה מאהבתי אליך‬
‫ואולי מסירותה היא מסירות אמת‪ ,‬ואני חלקית קיימת ובלתי חוקית‪ .‬היא שיודעת‬
‫על קיומי בעולמך‪ ,‬אומרת את המשפט הבא‪" .‬חיים אלו היו בצילו‪ ,‬על ידו‪ ,‬יחד‬

‫אתו"‪.‬‬

‫אני צילה‪ ,‬הייתי צלך במידה רבה‪ .‬ישבנו בבית הקפה כסית כשרחל בילתה שעות‬
‫בחזרות‪ ,‬גנבנו שעות כשרחל שיחקה בתאטרון‪ .‬השנים לא ריחמו עַלי ונותרתי‬

‫גיליון ‪ַּ 42‬גג ‪75 ‬‬