Page 49 - תיאטרון 38
P. 49
סיפרּוטרֹון
המוטו שלי ,שהוא המוטו של המחזה כולו ,הוא "כשאני כותבת אני הורגת את מי שאני
אוהבת" וזה באמת הפרדוקס ואלו העולמות המקבילים שהכתיבה מאפשרת .אני כל כולי שם.
לפני שההצגה עלתה אמרתי לעצמי" :שהרה ,את עכשיו לא רק מחשבה ומילים .את גם גוף".
זה נוכחות בחלל ומאוד הרגשתי את זה .יש לי בעיות עם דימוי הגוף שלי ,מעולם לא הייתי
שדופה וההצגה מתחילה מזה שאני שרועה על הרצפה בעיניים עצומות .הקהל מתבונן בי ואני
לא רואה אותו בדיוק ההפך מכתיבה...
יש לי הרבה תובנות על ההבדל העצום שבין ספרות לתיאטרון ,אז מה אם שני התחומים הם
בעקבות מילים? בעיניי ,לכתוב ספר זה כמו לזרוק רימון ולברוח .את לא נמצאת במקום
כשהוא מתפוצץ ואת לא צריכה להתמודד עם תוצאות ההדף .מעשה האמנות מתממש בלבבות
הקוראים ,כשאני לא במקום .בתיאטרון ,לעומת זאת ,כשאת על הבמה את הפצצה ,זה קורה בו
ברגע ,אין השהייה .וזה גם כואב להתפוצץ .יש עיניים שצופות בך כל הזמן .גם לא אכחיש
שלמרות שהמחזה חושפני ,יש דברים שהרגשתי שלא אוכל לבטא על הבמה.
רציתי גם להיות נשית .הרי המחזה מדבר על אישה שנדחתה על ידי האהוב שלה כמה פעמים
וזה לא קל להודות בזה .לכתוב את זה ,זה דבר אחד .אבל להיות שם ולחוות את זה ,זה דבר
אחר .האגו דיבר ,הגאווה הפצועה .אתה מודה בזה שלא רצו אותך .אז היה לי חשוב לא
להיראות רע ...להיות נשית וחזקה ועצמאית .בגלל ולמרות.
-ובכל זאת ,בסוף המחזה הסופרת בוכה .יש שבר.
בסוף הרי הסופרת אומרת" :נשארתי עומדת .הידיים שלי ריקות ,אתה פה?" נשארתי עומדת
אבל בלב של נעוץ יתד ובכיתי .בכיתי עלי .על זה שהכתיבה באה מתוך סבל .על זה שאני דנה
את עצמי לסבל הזה .אלו דברים לא מוחלטים ,יש מחיר .שילמתי מחיר ואני משלמת מחיר על
הבחירות שלי .כשאני כותבת ספר ,אני חוזרת לגור בבית הורי ,כי אין לי את אורך הנשימה
הכלכלי לצלול לתוך יצירה .ואותו הדבר באהבה .צללתי פנימה .ידעתי שזה יהיה המחיר
וכשהיה לי יקר מדי לשלם את זה עליתי על הבמה .אני באמת מאמינה שיצירה יכולה להיות
תרופה.
הפרדוקס הוא שכשאני כותבת ספר אני משחררת מעלי את כל השדים והולכת לדרכי .מחזה
זה כאילו לדקור אותו כל פעם מחדש .זה קשה ,למרות שזה קתרזיס מאוד גדול .זה היה לא
פשוט כי הייתי צריכה להכניס את עצמי לעוררות רגשית ,אבל ההצגה יחד עם זאת גם ריפאה
במשהו.
-ולאן תמשיכי מכאן?
-קודם כל ,הספר קיים .המלחמה קצת טרפה את הקלפים אבל ההצגה עתידה להמשיך
ולרוץ .זו רק ההתחלה.
רגע לפני שאנחנו נפרדות שהרה מעלעלת בספרה יתד ומגיעה לתמונה הרביעית" .תראי" ,היא
מושיטה לי .שם בסצנה 7כתובה שורה אחת" :סוד :הלב הוא האיבר הטיפש ביותר בגוף".
גליון 37 48
