Page 27 - תאטרון 34
P. 27
מה שרואים מכאן
ששיטוטו בעולם דומה לזה של לוציפר המאציל על בני־האדם תשוקה למשיחיות ולהפרחת
כנפיים מלאכית מבלי להתחשב במגבלותיהם האנושיות.
שתי הדמויות העיקריות בסיפור ,האמן ואיש האקדמיה ,שבויות אפוא בהתבוננות השואבת
מן הגן ,שכיית החמדה ,את עצמוּתן ,וזאת בדומה לנרקיסוס המיתולוגי ,המתבונן במעיין
ורואה בו את יופיו .כמו צ'כוב אחריו ,גם אובידיוס מצייר את המעיין כפנינה אסתטית,
בהבינו שנרקיסוס אינו יכול להתעלות באהבה אלא בהתבוננו בהוויה אסתטית .וכך הוא
מתאר את המעייןַ " :עיִן ָהיְ ָתה ָשׁם זַ ָכּהַ ,גּ ֶלּי ָה ִה ְב ִריקוּ ַכּ ֶכּ ֶסףֹ /,לא ֲע ָכרוּ ָה רוֹ ִעיםֹ ,לא נָ ְגעוּ
ָה ִעזִּים ְבּ ֵמי ֶמי ָהֹ /,לא ֶה ְח ִרי ָדהּ ַה ָבּ ָקר ְועוֹף ִמ ָמּרוֹם ֹלא ָר ַחץ ָבּהֹּ /,לא יְ ָד ַעתּוּ ַחיָּה ְוזַ ְלזָל ֹלא ִק ֵמּט
ֶאת ָפּנֶי ָהֶ /.דּ ֶשׁא הוֹ ִריק ִמ ָסּ ִביב ַויִּ ְר ֶוה ִמ ֵמּי ֵמי ַה ַמּבּוּ ַע /,יַ ַער ָעב ֹת ַכּחוֹ ָמה ֶה ֱא ִפיל ְבּ ִצלּוֹ ַעל
ַה ֶשּׁ ֶמש" )אובידיוס ,מטאמורפוזות ,ספר שלישי.(412–407 ,
הגן והמעיין כאחד משמשים גם מצע להטלת משאלות הגיבורים עליו :שלמוּת ויופי .כשם
שנרקיסוס לא יכול היה לראות את החלקים האפלים בנפשו ,אלא רק את יופיו ,גם האמן
ואיש האקדמיה שבויים באהבה עצמית )לפי הפסיכואנליטיקאי הפרוידיאני אריך פרום,
אהבה עצמית היא גם שנאה עצמית( – איש איש בדרכו ,בעוד זיקתם אל הגן ,שהיופי
מייחדו ,מעצימה חלקים אלו בתוכם .ואכן כשם שהמעיין איבד את יופיו נוכח התכערותו
של נרקיסוס )" ֶ ּד ַמע ִהזִּיל ֵמ ֵעינוֹ ְו ֶה ְח ִריד ְבּ ִב ְכיוֹ ֶאת ַה ַמּיִםַ /,ו ֵתּ ָע ֵכר ַה ְתּמוּנָה"( ,ונרקיסוס
עצמו נשרף מעצמת האש המאכלת ,כך חרב גם הגן עם מותם של האמן ושל קוברין.
תיאטרון מלנקי יצר מהסיפור המיוחד של צ'כוב מחזה .לפני ההצגה קראתי שוב את
היצירה ותהיתי כיצד יהפוך סיפור ,שיש בו אמנם ,כברבים מסיפורי צ'כוב ,יסודות
דרמטיים ,למחזה .נראה שהפיתרון שמצאו הבמאי והשחקנים הוא לשלב סיפור ְּבמחזה.
בהצגה יש אכן חלקים של דיאלוג דרמטי ,אך רובה מעמיד את השחקנים כמספרים בגוף
שלישי הקוראים חלקים מן הסיפור ,ואפילו את שמותיהן של הדמויות .במצב זה נוצרת
הזרה של הדמויות והרחקתן מהקונפליקט ,מצב התואם את רוחו של צ'כוב הנמנע
מסנטימנטליות ורואה בה כזב.
הבמאי יצר גם תיבת נגינה ,שבה מושמעת המנגינה המזכירה לקוברין את האגדה על הנזיר
השחור ,ושיש בה ביטוי נוסף לכוחה של אמנות ,גם אם היא עממית ,להעלות רוחות ְשׁאול
מן הנפש .להרגשתי ,צ'כוב לא האמין בכוחם של רגעי התעלות נפש מיסטיים ,בראותו בהם
גורם המדיח את הדמות מהעצמי האמיתי .לכן לו היה עליו לבחור בין אהבתו הקיצונית
והמבוהלת משהו של פסוצקי לגן לבין המתח הנפשי הנלהב שאיש האקדמיה חש ,היה
בוחר באהבה של האמן ,שכן הוא עסוק כל הזמן בעשייה ,ואף כותב מאמרים בנושאים
הקשורים בגן מתוך המיית לב הנשענת על ניסיונו שלו) .צ'כוב מציין את נושאי מאמריו,
שלא כהתעלמותו מנושא חיבורו של קוברין(.
גיליון 25 34
