Page 4 - תאטרון 37
P. 4
דבר המערכת
קוראות יקרות ,קוראים יקרים,
כתב העת "תיאטרון" ייעד את עצמו מאז היווסדו להעניק ניראות וקול לפעילות האלטרנטיבית באמנות
המופע הישראלית והבינלאומית ,זו הסוטה מן הזרם המרכזי ,ההסכמתי )קונסנסואלי(" ,המתחשב" בצופה
במקרה הטוב ומחניף לו במקרה הרע ,וכך לסייע לפעילות הסולדת מן ההשתעבדות ליח"צנות ולידוענות.
הגדיל לעשות איציק ג'ולי ,המנהל החדש של "פסטיבל ישראל" ,כשדחה בשאט נפש בראיון ב"גלריה -
הארץ" ) ,(6.11.14את המושג "פרינג'"" :פרינג' זה שוליים וזה מנכיח את האי חשיבות של היצירה
הזאת" .ודומה שבצדק :אנחנו חיים במדינה שבה העיתונות היומית דוחה פרסום ביקורת על הצגת
"שוליים" לימים רבים ,אם לא לשבועות ,ואף לנצח נצחים ,מאחר שבניגוד לתיאטרון הרפרטוארי-ציבורי
הנתמך באורח מאסיבי ,אין לתיאטראות ה off-הישראליים תקציב לפרסום מודעות יקרות בתקשורת לכן
חשוב שיהיה לפחות שופר אחד ,גם אם קטן וצנוע שישמיע את קולם של אזובי הפרינג' ,היפים לא אחת
מארזי המיינסטרים.
על רקע זה ממציא לנו עירא אבנרי ,מן הצעירים והבולטים שבבמאי התיאטרון האחר ,במאמרו "על
תיאטרון שוליים ותיאטרון שולי" היפוך פרספקטיבה מרענן :ביקורת אמיצה וחריפה על הפרינג' ,הסובל
ממיעוט צופים ותקציבים ,אך במקום זאת נהנה מן הפריווילגיה של התגדרות בשונותו ובייחודו .יוצר
השחף הבאמת אחר וייחודי הזה טוען שלא רק המלך המיינסטרימי ,אלא גם תיאטרון האני העני הוא
עירום ,ולרוב הוא מחרה מחזיק אחרי "הגדולים" במקום להסתכן ,לנסות ולהתנסות ,ולחפש שפה
אמנותית בלתי שגרתית .ודווקא על כן בחרנו להקדיש נתח נכבד של העיתון למי שכן עונה על השליחות
של תיאטרון השוליים לפי עירא :לבמאי ,למורה ,לאבי אסכולה משחקית מהוללת ,ועכשיו גם המחזאי
והשחקן יוסי יזרעאלי ,שידע את מנעמיהם של היכלי השן של הבמה הרפטוארית ,ואף ניהל אותם ,והיום
הוא מעדיף על פניהם את תמונע" ,התיאטרון הלאומי" לדבריו .שם ,בתמונע ,העלה יזרעאלי בשנים
האחרונות סדרת יצירות פרי עטו ,בימויו והשתתפותו ,החושפות בעולמם של ישראלים תמהוניים והזויים
את הזרמים התת-קרקעיים ,הבהחלט-לא-מיינסטרימיים של יהדות מיסטית ורווית תעלומות הרות גורל.
והיצירה המעניינת שבהן" ,מגנצה" ,מחזה המודפס כאן בשלמותו ,היא הציר עליו נסבה חטיבה זו.
רשימתו של מוטי לרנר "חשבון נפש הכרחי" ומאמרו של גד קינר "האם העבודה משחררת?" מתכתבים,
כל אחת ואחד בדרכו ,עם חשבון הנפש שעורך עירא אבנרי לקהילת הפרינג' .דבריו של לרנר נכתבו
בתגובת מצוקה קשה לשחיקת צלמנו האנושי )והיהודי?( כפי שזו התבטאה בהתרברבות החברה
הישראלית על הקטל ההמוני וההרס שהמיט צה"ל על עזה במבצע "צוק איתן" .לרנר ,מחזאי פוליטי "עם
קבלות" ,תוקף את אנשי התיאטרון הישראלי הישיר שכבר מאז 1948התרשלו במילוי תפקידם המוסרי
החיוני בהקשר זה .קינר ,במאמר תמטי-פואטי מקיף ,מצביע על גלגוליה הפרפורמטיביים של תופעה
סוציולוגיות מוכרת :טראומת השואה ,כפי שהיא מתובנתת בתבניות עומק הומיאופתיות ,היא הקרקע
הפורייה בה נובטים המופעים והיצירות העוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובשורשיו .וכבבואה שונה
מנתחת רוחמה-רוזמרי דנציגר במבט רטרוספקטיבי חודרני את הפרויקט הרב-תרבותי השאפתני של
הבמאי היפני המהולל נינאגווה הנשים מטרויה.
מכל מקום ,דבר אחד בטוח :יבול הפרסומים העבריים בשדה התיאטרון הולך ומתעצם משנה לשנה ,הולך
ומשביח לא רק בכמות אלא גם באיכות .בנימה אופטימית זו אנו חותמים את הגיליון בדיווח אנאליטי על
מתי מעט ספרים ,דיווח שימשיך ללוות אותנו ,עם ספרים אחרים ,בגיליונות הבאים.
קריאה נעימה,
עורכי תיאטרון גד קינר וחיים נגיד
גיליון 3 37
