Page 100 - תיאטרון 34
P. 100
שברכט לא הצליח מעולם ,וקודם כול ביחס לשחקן :מן המפורסמות הוא שכל ניסיונות השכתוב של
אמא קוראז' ,לדוגמה ,לא הצליחו לגרום לקהל שלא להזדהות עמה .נראה כי התיאטרון של וילסון
זכה להצלחה גדולה יותר במניעת הזדהות משתי סיבות .ראשית ,מכיוון שבשלביו המוקדמים לא
היה בנוי סביב נרטיב ,שפעמים רבות מעורר הזדהות :עם כל מורכבותה של הדמות ,קשה שלא
להזדהות עם סיפורה של אמא קוראז' .בנוסף לכך ,כפי שתואר בדיון לעיל ,הבמאי האמריקני גם
אינו מציע כתחליף לנרטיב הטקסטואלי הזה משמעות ברורה כלשהי בתנועה או בשפת הבמה.
לניכור תורמים גם הקור ,המלאכותיות והסגנוּן של וילסון ,שיוצרים דמות אבסטרקטית ומרוחקת
הרבה יותר מזו של ברכט ,שכל אמצעי הניכור לא יכלו לבטל את אנושיותה הבסיסית ,שהייתה כה
חשובה למחזאי.
וילסון הצליח יותר גם בהפרדת השכבות האמנותיות השונות בתיאטרונו .יש להניח שהדבר קשור
בכך שהדחף המניע לתיאטרון שלו הוא האימאג' הוויזואלי ולא הטקסט הכתוב .נראה כי בתיאטרון
המערבי ,שהיה נתון החל מהרנסנס לעריצות המילה ,רק במאי שחותר תחת שלטון זה של המילה
יכול היה ליצור תיאטרון שבאמת כולל הפרדה ושוויון בין היסודות התיאטרוניים .יתר על כן,
תיאטרון כמו זה של ברכט ,שמטרתו העיקרית היא העברת מסר חברתי-פוליטי ,מכפיף מלכתחילה
את כל הקודים התיאטרוניים למסר שמובע באמצעות השפה ,וכך נותן לשפה מעמד מועדף .לכן ,על
אף טענתו של ברכט כי הניכור ההדדי בין השכבות בתיאטרון האפי יצר ביניהן גם שוויון אמיתי
) ,(ST 2:117-18ברור כי להמן צודק בטענתו כי רק בתיאטרון הפוסטדרמטי – ובזה של וילסון
באופן מיוחד – התרחשה דה-היררכיזציה אמיתית של האמצעים התיאטרוניים 40.באופן רחב יותר
ניתן לומר כי ייתכן שבמידה רבה הויתור על החתירה המודרניסטית לאמת ולהצגתה על הבמה
באופן נרטיבי הוא הכרחי לצורך יצירת ניכור אמיתי.
עם זאת ,נדמה שדווקא המתח והניגודים שבין הניכור הברכטיאני לבין החום שעלה מהנרטיבים
והדמויות האנושיות מאוד שלו ,הוא שהעניק ליצירתו של ברכט את מורכבותה ,והוא גם דבר שחסר
לעתים בתיאטרונו של וילסון ,שבאימאג'ים שלו טמונה תמיד הסכנה שיהפכו ליופי ריק ,ואקום
ויזואלי שטחי .הדבר מסביר מדוע וילסון מרוויח משיתופי פעולה דווקא עם יוצרים ששפתם שונה
משלו ונוטה להיות חמה וקשה יותר :שיתוף פעולה כזה מביא ליצירת דיאלקטיקה מעניינת ועשירה
הרבה יותר בין השכבות .כך היה הדבר כשהוא עבד עם המוזיקאים לו ריד או טום וייטס ,שהמוזיקה
והטקסטים שלהם מחוספסים וקשים ,וכך היה גם בעבודתו של וילסון עם היינר מילר ,שיצירתו
מכילה דימויים מילוליים וויזואליים קשים ומורכבים .בהקשר זה ישנה משמעות רבה לכך
שבשלושת העשורים האחרונים עובד וילסון לעתים תכופות בגרמניה ועם משתפי פעולה גרמנים
)ביניהם היינר מילר והאנס פטר קוהן שצוינו לעיל ,אך גם רבים אחרים( .מעניין יהיה לבחון את
שיתופי הפעולה הללו בפרט ואת עבודתו של וילסון בגרמניה בכלל לאור ממצאי החקירה הראשונית
שהופיעה במאמר זה ,אך בחינה כזו מצויה מעבר להיקפו של חיבור זה.
40 Lehmann, Postdramatic Theatre, 55, 79.
98גליון 34
