Page 82 - תיאטרון 34
P. 82
לרמת הבדיון המוצגת או לרמת המציאות הממשית? החכם ,שנכנס אל תוך הסיפור במעשה
ממלך עניו מציג בפני המלך ,שהוא פוגש בתוך הסיפור ,הצגות .המלך נהנה מהן ,אפילו
"נקרע מצחוק" .דווקא תגובה זו מזעזעת את החכם והוא מוכיח את המלך "על מי אתה צוחק?
הרי אתה חי שם ...אתה חייב להביע עמדה ,גם אתה משחק באותו משחק ...הגבת נשאבת...
אתה נשאבת ,הגבת ,טבעת" .אין ספק שהאמירה של החכם מכוונת גם לצופה :ברגע זה הקהל
היושב באולם אינו יכול להמשיך להסתתר בנוחות מאחורי "מסכת הצופה" שלו .יש כאן
דרישה ישירה לנקיטת עמדה מצד הקהל.
אך מאידך גיסא ,האמצעים המטא-תיאטרוניים משמרים כל העת את ההסתכלות החיצונית
המכירה בהיותו של המופע מופע ,אשליה ,בדיון .ברנר וסמיר ,באמצעות השימוש המתוחכם
באמצעים המטא-תיאטרוניים ,מדגישים את קיומה הלימינלי של הבמה -בין מציאות לבדיון.
הקיום הסיפי הזה הוא שמאפשר לנו לגעת בדברים לרגע מבלי ממש לאחוז בהם )מטאפורה
שברנר שואף מתומס מאן בבפתח עיניים :צריך "להיזהר מלאחוז -זאת אשליה שתפסת -
רק לתת לעין הלב להיות שם ,לחוש ,לא לגעת"( .אנו יכולים לפרש את הטקסט ,הסיפור,
מבלי לשכוח שזאת רק פרשנות ,וככזו היא יכולה להיות מוטעית .הבמה משמשת כדי לחשוף
רובד נוסף ,שלישי ,של המציאות ,מעין חלום -לא אמת אך לא אשליה .קיומו של ממד כזה
בתיאטרון מאפשר חופש גדול .אך זהו אינו חופש נטול אחריות .בברונו שולץ אחת הדמויות
מבהירה לברונו " -יש לך אחריות על חלומותיך ,אחריות על זמן החלום ממש כמו על זמן אי
החלום".
כאן ננקטת עמדה ברורה ביחס לאמנות ולאופן שבו היא יכולה לבטא את המציאות .ברנר
וסמיר אינם שואלים באמצעות האמצעים המטא-תיאטרוניים האם האמנות מייצגת נאמנה את
המציאות או לא )כפי שאנו מוצאים פעמים רבות -שש נפשות מחפשות מחבר לפירנדלו
הוא דוגמא טובה לכך( .הנחת העבודה שלהם היא כי קיים פער בין האמנות למציאות -דבר
שמודגש על־ידי ייצוגי האמנות הקיימים במופעים שלהם .בכל אחד מן המופעים יש ביטוי
לייצוג אמנותי על הבמה ,אם על־ידי הצגה ,אם על־ידי דמות שמציירת מודל שנמצא על
הבמה ,כשהמשותף לכולם הוא כי הם מדגימים את האופן שבו מייצגת האמנות את המציאות.
במשיח משיח ,לדוגמה ,מעלים מעין מיני-הצגה בתוך המופע שנושאה ציור אשתו של הרצל
-אנו רואים את אשת הרצל ואנו רואים את הציור שמציג משהו פרוע ומטורף הרבה יותר מן
האישה המשמשת למודל .יש כאן מצד אחד עדות ליכולתה של האמנות לייצג את המושא
שלה באופן הרבה יותר נועז וחופשי ,אך מצד שני תזכורת לכך כי קיים פער בין המסמן ובין
המסומן .עם זאת ,ייצוג ,גם אם הוא חסר או לא מדויק ,גם אם הוא מתייחס למציאות מיתית
או קדושה ,הוא הדרך היחידה להיכנס אל תוך הסיפור ,הדרך היחידה להגיע להבנה כלשהי
של המציאות .השפה מוגבלת ,אבל אין לנו דרך אחרת לדבר על העולם .ההכרה במוגבלות
האמנות ובצידה האשלייתי או אפילו שקרי מובילה אותנו לנקודה השלישית והמרכזית ביותר
לביסוס השפה של ברנר וסמיר כשפה דתית.
80גליון 34
