Page 64 - תיאטרון 39
P. 64
ליהוק
את הפוטנציאל ,וידעו לעשות בו שימוש ,לעתים אפילו פטרנליסטי )ויש האומרים נצלני( .אך לפחות
נתנו במה למוסיקה ולמחול של יוצאי אתיופיה.
הדוגמה השניה של פרדיגמת האתניות היא אנסמבל הולגאב )באמהרית 'רב-פנים ',או 'פתוח לכולם'(,
השוכן בבית הקונפדרציה בירושלים ,בניהולו האמנותי של משה מלכא .ההפקה הראשונה של הולגאב
עלתה ב :2005-תרת-תרת )'אספר סיפור'( מורכבת מסיפורי עם אתיופיים אותם מספרים שלושת
השחקנים יוצאי אתיופיה 44,כל אחד בתורו .שלושתם מדגימים את הדמויות ,משמיעים את הדיאלוגים
באמהרית ,ומתרגמים אותם לעברית )התרגום מובנה ומבויים בתוך ההצגה( .הנושאים הם משלי חיות
וסיפורים קצרים עם מוסר השכל .הדימויים המשותפים לכל הקטעים הם הנוף האפריקאי ,חיות הבר
)בעיקר קופים ואריות( ,הצמחיה הדלה )העץ הבודד תחתיו יושבים הגיבורים באחד הסיפורים( ,והחיים
בכפר )דמויות שעוסקות בגידול עדרים ובעבודות חקלאות( .להצגה ליווי מוסיקלי בשירה וקלידים מאת
אבטה בריהון .הבמאי משה מלכא מסביר את זוית הראיה שלו ,כבמאי שאינו ממוצא אתיופי:
זאת לא הצגת פולקלור ,אלא יחסית מודרנית ,נקייה ,מינימליסטית ,שנותנת נקודת מבט על
האתיופי במובן המהגר ,לפני שהוא ישראלי [...] .זאת לא הצגה קלילה וצריך טיפה של סבלנות,
] [...אבל זה שווה את זה ,כי ההצגה באה בגובה העיניים .מבלי שצריך להתחנף או להיות מערבי
או ישראלי ,מצד המספרים .ההצגה לא מנסה להצחיק ,או לספר את סיפורה של הקליטה
והעלייה ,אלא מספרת את התרבות של הקהילה ואת סיפוריה העממים45.
הבחירה בסיפורי פולקלור אתיופיים מביאה את הנופך של 'שם' ומעניק לגיטימציה לגעגועים ,לתחושה
שהזכרונות ,המנהגים ,והצלילים מאפריקה הם חלק מן ההוויה והזהות של יהודי אתיופיה .אם כן ,זוהי
פרדיגמת האתניות במלוא תפארתה :הקהל הרחב מתבקש לצפות בשפת גוף שאינה מוכרת לו וללמוד
להעריך אותה ואת האמנים ה'אתניים'.
בית הקונפדרציה מפיק הצגות של הולגאב ברציפות מזה עשור .במסגרת האנסמבל מחפשים
השחקנים והבמאי משה מלכא שפת במה ואופני ייצוג ייחודיים ליוצאי אתיופיה לצד התנסות בהצגות
עם נופך ריאליסטי .האנסמבל מייצר תהליכים מעמיקים הדורשים עבודה של כמעט שנה על כל הצגה,
תוך חיפוש סדנאי ,אימפרוביזציות ,וכתיבה .זהו התאטרון היחיד בארץ שבו נחנכים שחקנים בני העדה
האתיופית ,לומדים ומעצבים את עצמם כאמנים מקצועיים .האנסמבל מעניק לשחקניו הזדמנות
להתפתח ,עם דגש על הזהות המיוחדת של מוצאם ,ועל הצורך שלהם בביטוי ייחודי.
מלכא עצמו מתאר את מורכבות עבודתו ומדגיש את העובדה כי הזהות האתיופית קיימת בהצגותיו
תמיד ,מעצם היותם של השחקנים ישראלים-אתיופים:
קשה לי להפריד את המוסיקה והריקודים מסתם מצב הווייתי של דמות שיושבת על הבמה .כלומר ,ככל
שאני מתקרב לאמת של השחקן כך אני מתקרב אל זהותו האתיופית וזהות יכולה להשתקף במוסיקה וגם
באי-עשייה גמורה כלומר ישיבה ללא עשייה כלל 46.
והוא מוסיף" :אני נמצא בתאטרון שהוא לגבי מעבדת מחקר וזהות ,הוא מתעסק בתהליכים ארוכים
ומתישים כדי להגיע לרמה אמנותית מאוד גבוהה 47".זהו לא רק התאטרון היחיד בארץ ששם דגש על
44תהילה ישעיהו-אדגה ,ביינה גטהון ,ואייצ'ו בייה.
45משה מלכא ,דוא"ל אל המחברת 24 ,בנובמבר .2011
46שם ,שם.
גליון 39ת א ט ר ו ן 63 
