Page 4 - ETMOL_120

‫לא רק התעסקותו הספרותית הציקה לו‪ ,‬אלא גם תלותו‬ ‫אבל מסיבות שונות היה עלי‬
‫בפטרון‪ ,‬שהיה למעשה גם הבעלים של ״השלח״ בשנתו‬
‫הראשונה‪ ,‬והוא איל־התה זלמן קלונימוס ויסוצקי‪ ,‬חובב־‬ ‫להשלים עם המצב‪ .‬עכשיו‬
‫ציון שביקר בארץ־ישראל ב־‪ 1885‬בשליחות ״חובבי ציון״‪.‬‬
‫ויסוצקי נפגש עם אחד העם בברלין‪ ,‬ששם הופיע ״השלח״‬ ‫הסתיימה‪ ,‬לפהות‪ ,‬הגסיסה ובעל‬
‫בשנתו הראשונה ואחד העם מספר לאחותו על פגישתו עם‬
‫״הנדבן שלי״ במלים אלה‪ :‬״בפעם הראשונה בחיי חשתי את‬ ‫כורהנו היה עלינו להשמיע בקול‬
‫עצמי תלוי בכיסו של אחר‪ ,‬בגחמותיהם של אחרים‪ ...‬אויה‪,‬‬
‫יקירה‪ ,‬זהו רגש נורא‪ ,‬בעיקר כשהוא מופיע אחרי ארבעים‬ ‫רם אותה מלה גורלית שכה‬

‫שנות עצמאות״‪.‬‬ ‫הרדנו מפניה‪ :‬התרוששנו‪.‬‬
‫בסוף ‪ 1899‬יצא אחד העם לביקורו הרביעי בארץ־ישראל‪.‬‬
‫הציבור התוודע אל ביקורתו הקשה על מראה עיניו וממצאיו‬ ‫ומשעברנו את הרוביקון הוקל לי‬
‫במאמרים מעוררי הסערה ״בתי הספר ביפו״ ו״היישוב‬
‫ואפוטרופסיו״‪ .‬אחד מנושאי הביקורת היה המושבה קסטינה‬ ‫איכשהו; כאילו הוסר עול מעל‬
‫‪ -‬באר־טוביה‪ ,‬ש״חובבי ציון״ הקימוה ב*‪ .1896‬מושבה זו‬
‫נועדה לפועלים והיתה אמורה להתבסס על פלחה‪ ,‬מתוך‬ ‫השכם‪ .‬עני אני כמאות אלפי‬
‫תקווה שתחום חקלאי זה ימנע את הקילקולים שליוו את רוב‬
‫המושבות‪ ,‬אשר פיתחו את ענף הגפן הדורש ידיים עובדות‬ ‫אנשים מהוגנים אחרים ואין עוד‬
‫רבות‪ ,‬ובשל כך הפכו האיכרים למנהלי עבודה ורחקו מעצם‬
‫כל סיבה להמשיך ולהסתיר זאת‬
‫עבודת־האדמה‪.‬‬
‫אחד העם היה המעודד העיקרי להקמת באר־טוביה‬ ‫ומכאן‪ ,‬שאין עוד צורך לשחק את‬
‫בצביונה המיוחד והוא האמין שהמתיישבים יהיו לאיכרים‬
‫של ממש‪ .‬הוא גם טען למימון חד־פעמי שינתן למתיישבים‬ ‫התפקיד הבלתי מכובד״‪ .‬המכתב‬
‫ומכיוון שלא ייעזרו באפטורופסים תומכים תמידיים ייאלצו‬
‫להשתמש ביוזמתם ובחריצותם כדי להתקיים‪ .‬אבל העניינים‬ ‫מסתיים בבקשה‪ :‬״ולך אני מיעץ‬
‫לא התנהלו כמתוכנן‪ .‬המושבה נועדה ל־‪ 20‬משפחות‪ ,‬אבל‬
‫למעשה היה מספר המשקים גדול יותר‪ ,‬כי בנים מבוגרים‬ ‫לא להרהר בדברים אלה שאינם‬
‫בעלי משפחות משלהם הקימו משקים לעצמם‪ .‬במצב זה לא‬
‫הספיק המימון החד־פעמי ובאר־טוביה נתמכה במשך שנים‬ ‫תלויים בך אלא להתמסר כל‬ ‫אחד העם‬
‫כולך ללימודיך‪ ,‬אשר בהם תלוי‪,‬‬
‫רבות‪.‬‬
‫במידה מסוימת‪ ,‬גורלך בעתיד״‪,‬‬
‫הנבואות שהתקיימו‬
‫לימודיה של אסתר אחותו העסיקו את אחד העם החל‬
‫כל כמה שהיתה ביקורתו של אחד העם על המושבות בכלל‬
‫ועל באר־טוביה בפרט חריפה‪ ,‬הרי שלא הרשה לעצמו‬ ‫ממכתבו הראשון שבאוסף‪ ,‬איגרת שגרתית למדי‪ .‬תאריכה ‪-‬‬
‫להביע בפירסומיו דברים כפי שכתב לאחותו מארץ־ישראל‬
‫ב־‪ :12.1.1900‬״במושבה זו ]באר טוביה[ שהיא עתה דאגתו‬ ‫‪ ,21.11.1894‬ובה נאמר‪ ,‬כי את רחשי התודה שהביעה לו על‬
‫העיקרית של הוועד שלנו ]הוועד של ׳חובבי ציון׳ באודיסה[‬
‫עשיתי שלושה שבועות שלא אשכחם לעולם‪ .‬מצבה של‬ ‫שאיפשר את לימודיה תמחיש בכך שתעמוד במשימה ואין‬
‫המושבה מצער מאוד מאוד‪ ,‬לאו דווקא מן הצד הכלכלי אלא‬
‫המוסרי‪ .‬הציבור גס מאין כמוהו‪ ,‬ערמומי‪ ,‬ואינו מתעניין‬ ‫ספק כי הודות לחריצותה לא תכזיב‪.‬‬
‫במאומה מחוץ לתועלת הפרטית‪ .‬כמעט חליתי מרוב עגמת‬
‫נפש וכאב לב״‪ .‬וכך כתב ב״‪ :2.2.1900‬״בשום מקום איני‬ ‫אבל מהלך הלימודים של אסתר היה קשה ומלא תנודות‬
‫מוצא מרגוע לנפשי החולה‪ ,‬כן ‪ -‬החולה״‪ ,‬והוא מעלה את‬
‫הסברה שאולי לא היה צריך להמשיך בביקורים במושבות‬ ‫ואחד העם ליווה את כל לבטיה ותלאותיה בעידוד ובעצות‪,‬‬
‫״ולגרד את פצעי‪ .‬אבל כנראה כך נגזר עלי‪ :‬לסבול ולגרום‬
‫אגב כך מתגלה יותר מטפח מהשקפותיו‪ ,‬לבטיו ולא פעם‬
‫סבל לזולת‪ .‬אשתה את הכוס עד תומה״‪.‬‬
‫ועוד על ארץ ישראל‪ ,‬במכתב מ־‪ ,22.5.1900‬מאודיסה‪.‬‬ ‫מאומללותו‪.‬‬
‫המדובר במשבר הקשה שפקד את הישוב כאשר הברון‬
‫רוטשילד )״הנדיב הידוע״( העביר את מושבותיו לפיקוחה‬ ‫״לא נותר אלא להניח שאיזה גורל רע עוקב אחר‬
‫של חברת יק״א‪ :‬״הכל בחיים מתקיים לא כפי שמדמים‪ .‬אבל‬
‫מצבי במקרה הנתון חריג‪ .‬כאילו לפי צו אירוניה מיוחד יעד‬ ‫משפחתנו ‪ -‬כתב לאסתר ב־‪ ,21.8.1898‬כתגובה על צער‬
‫לי הגורל להיות נוכח בהתממשות האסון אשר צפיתי לו‬
‫ודיברתי עליו לפני שנים רבות‪ .‬ופה התבהר לי‪ ,‬כי חרף כל‬ ‫אישי שפקד אותה ושיבש את לימודיה ‪ -‬תמיד קיוויתי שאת‬
‫התחזיות הוודאיות שלי שהשמעתין אז‪ ,‬היתה בכל זאת‬
‫במעמקי נפשי תקווה חשאית שכל זה לא יקרה‪ ,‬שיתרחש‬ ‫לפחות‪ ,‬שחונכת מילדות כראוי‪ ,‬תהיי אדם תכליתי ולא‬
‫איזה נם והעניין ינצל‪ .‬כאשר התברר למעשה שהיגיון החיים‬
‫לא היה מוכן לוותר על זכויותיו והכל הסתיים כפי שהיה‬ ‫תאלצי לשבור את חייך כמוני‪ .‬אותה תקווה לא התממשה‬
‫צריך להסתיים‪ ,‬הייתי מופתע כל־כך‪ ,‬כאילו לא ציפיתי‬
‫מעולם לדבר כזה‪ .‬נמצאו בארץ־ישראל שוטים אשר אמרו‬ ‫ואני משלים גם עם אסון זה כפי שהשלמתי עם כל היתר‪ .‬רק‬
‫להסב לי קורת רוח בהחמיאם לי על התממשות תחזיותי‪,‬‬
‫זאת אומר‪ :‬כל כמה שגדולים יסוריך‪ ,‬סבלתי בגילך לא פחות‪,‬‬

‫סבלתי מאוד‪ ,‬שנים רבות‪ ,‬בלי הרף‪ ,‬עד שלבסוף איבדתי כל‬

‫תקווה למלא את משאלותי ‪ -‬ונרגעתי‪ .‬ואני‪ ,‬תודה לאל‪,‬‬

‫הצלתי בכל זאת משהו ולא חייתי לחינם‪ .‬לכן יכולה גם את‬

‫)מצויידת כמובן ברצון טוב( להיות סבלנית ולקוות לעתיד‬

‫טוב יותר‪ .‬לפניך עוד שנים רבות של עמל ואושר וחטא הוא‬

‫להרעיל לעצמך את כל ברכות העלומים‪ .‬בקיצור‪ ,‬אני אישית‬

‫משוכנע‪ ,‬שאת מסוגלת להציל את עצמך‪ .‬צריך רק לרצות‬

‫באמת״‪.‬‬

‫באוגוסט ‪ 1896‬ייסד אחד העם את הירחון ״השלח״ וערך‬

‫אותו באינטנסיביות עצומה‪ .‬זו התקופה היחידה בחייו שעסק‬

‫אך ורק בספרות ועליה היתה פרנסתו‪ .‬אם־כי בשעתה היה‬

‫מלא תלונות כרימון על עבודתו זו‪ ,‬הרי ממכתבים מאוחרים‬

‫ניכר שהשקיף על אותם ימים בגאווה ובנוסטלגיה‪ ,‬ולא‬

‫בכדי‪ .‬ניתן לומר ש״השלח״‪ ,‬אשר היה ערוך ברמה אירופית‪,‬‬

‫שינה במידה רבה את פני הפובליציסטיקה העברית‪.‬‬

‫תלות בפטרון‬

‫תלונות אחד העם באותה תקופה נסבו בעיקר על דלותה‬
‫של הספרות העברית‪ ,‬ידוע שהוא לא נמנע מלערוך עריכה‬
‫יסודית יצירות של סופרים נודעים )ואפילו ניסה לשנות‬
‫שירים של ביאליק( ועורר נגדו לא פעם את זעם המחברים‪.‬‬
‫״אויה‪ ,‬יקירה״ ‪ -‬כתב לאסתר ב־‪ - 29.11.1896‬״אני חש‬
‫שעבודה זו מכרסמת בי‪ ,‬שמיום ליום הולכים ופוחתים‬

‫כוחותי הפיסיים והשכליים‪ ,‬והנורא מכל הוא שאני כאילו‬
‫נשחק; מיטפש מן העיסוק המתמיד ביצירות גרועות או‬

‫בינוניות של סופרינו״‪.‬‬