Page 5 - ETMOL_120
P. 5

‫וכמעט נביא הייתי בעיניהם‪ .‬הם לא הבינו איזה כאב גורמות‬
‫לי מחמאות אלה‪ .‬כל הזמן נדמה לי שדווקא משום שחזיתי‬
‫יותר מאחרים את התוצאות העגומות‪ ,‬נופלת בחלקי אחריות‬
‫גדולה‪ ,‬כי אולי לא מחיתי במידה מספקת בזמנו; אולי הייתי‬
‫יכול למנוע בפעילות נמרצת יותר את התוצאות הנוראות‪,‬‬

                 ‫ולו בחלקן‪ ,‬אשר ספק אם תבואנה על תיקונן״‪.‬‬
‫אחד העם מכוון כאן אל מאמריו הביקורתיים מאז ‪,1889‬‬
‫על שלא נעשתה הכשרת לבבות לקראת ההתיישבות בארץ‪,‬‬
‫לא הונחה תשתית רוחנית לפעולות ההתיישבות והיא היתה‬
‫מבוססת כול־כולה על שיקולים חומריים ובוצעה לפי שיטת‬
‫האפוטרופסות המשחיתה‪ .‬אבל דומה שמדברי הצער על‬
‫נבואותיו השחורות שהתקיימו עולה איזה נופך של‬
‫התחסדות‪ ,‬בעיקר נוכח נטייתו של אחד העם להגיד תמיד‬

                                                    ‫״אמרתי לכם״‪.‬‬

                   ‫אהבה נכזבת‬

‫גם ענייני ארץ־ישראל אינם מסיחים את דעתו מצרותיה‬
‫של אחותו והוא כתב לה מיפו‪ ,‬ב־‪ ,11.12.1899‬כי הוא ״מאמץ‬
‫אל לבי את חייך במידה כזאת שאי״אפשר שלא אבחין‬
‫בתופעות אלה ]אהבה נכזבת‪ ,‬כפי שמתברר ממכתבים‬
‫מאוחרים יותר[‪ .‬מה לעשות? צריך לחפש ניחומים‪ ,‬כפי שאני‬
‫עושה‪ ,‬בעבודה‪---------‬ו כ ך‪ ,‬יקירתי‪ ,‬חיי כדי לעמול ועמלי‬

                      ‫כדי שהחיים יקבלו איזו שהיא משמעות״‪.‬‬
‫מאמציו להוציא את אחותו ממצוקותיה מגיעים לשיאם‬
‫כאשר אסתר נסעה לארצות־הברית בעידודו ובמימונו לאחר‬
‫שסיימה את חוק לימודיה בצרפת‪ .‬היא קיוותה להסתדר שם‬
‫ואף הישלתה את עצמה כי ידידה‪ ,‬יהודה לייב מגנס‪ ,‬לעתיד‬
‫נשיא האוניברסיטה העברית‪ ,‬רוחש לה יותר מידידות‪.‬‬
‫מקורבים של אחד העם באמריקה הבטיחו לה הרים וגבעות‬
‫ובסופו של דבר יצאה בפחי נפש‪ .‬אין בידינו מכתבים של‬
‫אסתר לאחד העם ולכן אין לדעת מי אשם בכשלונה‪ .‬ממכתבי‬
‫אחד העם‪ ,‬המלאים עידוד ועצה‪ ,‬עולה שהכל היו אשמים‬
‫כלפיה‪ ,‬״לא יכולנו לצפות ‪ -‬הוא כותב אליה לניו יורק ב־‬
‫‪ - 2.2.1907‬״שיש אנשים ׳מהוגנים׳ אשר לגביהם חיי הזולת‬
‫הם משהק״‪ .‬״אל תאשימי את עצמך׳‪ ,‬הוא מנחם את אחותו‪,‬‬
‫״ותני דעתך רק על העתיד׳‪ .‬כיצד תחלץ ממצוקתה? ״בטקט‬
‫ובכבוד‪ ---------.‬א ל תפלי ברוחך‪ ,‬יקירה! החיים הם מלחמה‬

                                      ‫ובמלחמה ישנם כשלונות״‪.‬‬
‫משנכזבו תקוותיה להשיג עבודה בארצות־הברית‪,‬‬
‫החליטה‪ ,‬בהסכמת אחיה‪ ,‬לשוב לאירופה‪ .‬היא תוהה כיצד‬
‫לנהוג כלפי מגנם ואחד העם כותב אליה ב־‪ ,21.2.1907‬כי‬
‫״יכול אני רק לומר לך איך אני הייתי נוהג במקומך‪ ,‬הכרת‬
‫ערך עצמי לא היתה מרשה לי לגלות רוגז על שלא התגשמו‬
‫השאיפות והתקוות הפרטיות‪ .‬כלפי האשמים הייתי נוהג‬
‫באדיבות ובנימוס וכך היו מבינים‪ ,‬כי גאוותי וכבודי‬
‫מנשאים אותי מעל לכל עלבון‪ ...‬ומכאן‪ ,‬לא בלבד שלא הייתי‬
‫׳מתנפח׳ אלא‪ ,‬להיפך‪ ,‬הייתי נותן להבין שלמטה מכבודי הוא‬
‫להתחשב בעלבון זה‪ .‬הייתי נפרד מכולם בנימוס אבל משווה‬

                                          ‫לנימוס זה גוון מיוחד׳‪.‬‬

‫החום והלבביות שמגלה אחד העם כלפי אסתר נוטשים‬
‫אותו‪) ,‬לפי מכתביו אליה(‪ ,‬ביחסו אל אמו האלמנה ואחותו‬
‫השנייה )חנה(‪ .‬הוא אומנם פירנס אותן כל ימיהן‪ ,‬אך הן לא‬
‫הסתפקו במה שנתן להן ואחד העם מתאר לפני אחותו‬
‫הצעירה‪ ,‬ללא כהל ושרק ובפרטי־פרטים קטנוניים‪ ,‬את‬

                                        ‫המריבות הרבות ביניהם‪.‬‬
‫אסתר חזרה לאירופה‪ .‬כעבור כמה שנים נישאה לאפרים‬
   1   2   3   4   5   6   7   8   9   10