Page 21 - etmol 61

‫בידי הצלבנים אלא בשנת ‪ ,(1153‬ואפשר מאד‪ ,‬שחסון היה‬ ‫טים‪ ,‬לאחות‪ ,‬בין השאר‪ ,‬״שמלה של אבל״‪ .‬כמה קרובים‬
‫אחד מהם‪ .‬מכל מקום חסון היה זקוק לכסף‪ .‬פעמיים קיבל‬ ‫אחרים זוכים בהקצבות קטנות יותר‪ .‬הסכומים הגדולים‬
‫הלוואות מווחשה‪ ,‬וכפי שאנו יודעים‪ ,‬קיבל ממנה גם משהו‬ ‫ביותר )מלבד לאח ולאחות( ניתנים לענייני צדקה‪ :‬ל״מע־‬
‫יקר יותר מהלוואות‪ .‬אך כפי שמעידה צוואתה של הבנק­‬ ‫רה״‪ ,‬כלומר לבית הקברות הציבורי)לא בשביל קבורתה‪,‬‬
‫אית‪ ,‬הקשר לא היה מבורך ביחס של אהבה‪ ,‬מכל מקום לא‬ ‫על זה יש סעיף מיוחד‪ ,‬עיין להלן(‪ ,‬לשני בתי הכנסיות‬
‫)הרבניות( שבעיר פוסטאט‪ ,‬וסכומים קטנים יותר לבתי־‬
‫לאחר שנולד בן מן הזיווג הבלתי רגיל הזה‪.‬‬
‫למה לא נישאה ווחשה למאהבה‪ ,‬ביחוד לאחר שהרתה‬ ‫כנסת בקהיר ובעיר אחרת‪ ,‬וסכום חשוב לעניי פוסטאט‪.‬‬
‫ממנו? קרוב לוודאי‪ ,‬שלאותו חסון היתה אשה באשקלון‪,‬‬ ‫יורשה העיקרי הוא בנה הקטן אבו־סעד‪ ,‬ואילו ״אביו״‪,‬‬
‫ובית הדין היהודי בבירת מצרים לא התיר לאדם לשאת‬ ‫כלומר מאהבה של ווחשה‪ ,‬אינו מקבל אף פרוטה אחת‪ ,‬כפי‬
‫אשה שניה‪ ,‬קודם שנפרד מאשתו הראשונה או קיבל הסכמ­‬
‫תה לנישואים שניים‪ .‬אפשר שאשת חסון לא הסכימה‬ ‫שנאמר במפורש‪.‬‬
‫לגירושים או להכנסת צרה ואפשר שחסון עצמו לא חפץ‬
‫להיפרד מאשת נעוריו‪ .‬על כן פנו השניים‪ ,‬כלומר ווחשה‬ ‫כפרה ורושם‬
‫וחסון‪ ,‬אל נוטריון מוסלמי ורשמו את ״נישואיהם״ אצלו‪.‬‬
‫מעשה כזה כמוהו בנישואים אזרחיים בימינו‪ .‬ואולם כפי‬ ‫ההקצבות המכובדות מאד לצרכי צדקה היו מכוונות לכפר‬
‫שאנו יודעים ממקרים אחרים מן הגניזה‪ ,‬הוצא חרם על מי‬ ‫על מה שעיוותה ווחשה בחייה‪ .‬אך בלי ספק מטרתן היתה‬
‫ש״התחצף ויצא לדיני גויים״ בעניין חמור זה של נישואים‪,‬‬ ‫גם כן לעשות רושם ולהראות עצמתה וגדולתה‪ .‬כיוצא בו‬
‫שהרבה הלכות אישות היו תלויות בו‪ .‬מכל מקום‪ ,‬ווחשה לא‬ ‫הסכום העצום שהוקצב לקבורתה‪ :‬חמישים דינר‪ ,‬שהיה‬
‫נתנה אימון במאהבה וחששה במיוחד‪ ,‬שביום מן הימים‬ ‫מחוץ לכל המקובל‪ .‬שני דינרים הספיקו ללווית מהגר‬
‫יכחיש אבהותו לבנה הקטן ויפסול אותו מלבוא בקהל‬ ‫למצרים‪ ,‬שהיה קרובו של סוחר נכבד‪ .‬עשרה דינרים‬
‫ישראל‪ ,‬כלומר לשאת בחורה יהודיה‪ .‬על כך יש לנו עדות‬ ‫נחשבו כהוצאה סבירה למטרה זו במשפחה בעלת אמצעים‪.‬‬
‫בגניזה שנים רבות לאחר שווחשה עצמה‪ ,‬החזן ה״נזר״ ועוד‬ ‫בעד ארבעה עשר דינרים היה אפשר להביא גופה מקהיר‬
‫אחרים‪ ,‬שהיו מעורבים בדבר‪ ,‬הלכו לעולמם‪ .‬העדות בוודאי‬ ‫לירושלים ולקברה שם‪ .‬אשה עשירה קבעה עשרים וחמישה‬
‫נגבתה‪ ,‬כשהבן אבו סעד גדל ורצה לשאת אשה והיה חייב‬ ‫דינרים להוצאות קבורתה‪ .‬ואילו הסכום הנזכר בצוואתה‬
‫להוכיח‪ ,‬שהוא יהודי כשר‪ .‬רק דף אחד מעדות זו נשמר וגם‬ ‫של ווחשה אין לו אח בגניזה‪ .‬היא מציינת שבעה חלקי‬
‫הוא כולו מחוי ומכוסה כתמים‪ ,‬אך הכותב היה סופר מעולה‪,‬‬ ‫תלבושת יקרים‪ ,‬כולם חדשים‪ ,‬שייקנו כדי להלבישה במס­‬
‫בעל הרצאה בהירה ומסודרת‪ .‬על כן אפשר היה לשחזר‬ ‫עה האחרון‪ ,‬ואינה שוכחת החזנים‪ ,‬שילכו אחר מיטתה‪ ,‬איש‬

‫כמעט כל הכתוב באותו דף בודד‪ ,‬בו נעזר הבן‪.‬‬ ‫איש לפי חשיבותו ומעלתו‪.‬‬
‫מחשבתה האחרונה של המצווה נתנה לחינוך בנה הקטן‪.‬‬
‫®עדים מפתיעים‬ ‫היא מצווה‪ ,‬שמלמד אחד )כנראה אותו ר׳ משה‪ ,‬שווחשה‬
‫פגשה אותו בבית הכנסת לפי התעודה משנת ‪ (1098‬יגור‬
‫עד אחד מספר‪ ,‬שהיה יושב אצל הלל בן עלי ״נזר‬ ‫בדירתה‪ ,‬יקבל מיטה ושמיכה וילמד את הילד ״מקרא‬
‫החזנים״‪ ,‬כשנכנסה אצלו ווחשה וסיפרה לו‪ ,‬שנסתבכה עם‬ ‫ותפילה מה שמתאים שהוא ילמד״‪ ,‬כלומר ווחשה אינה‬
‫חסון האשקלוני והרתה ממנו‪ .‬אמנם ״נרשמו אצל המוסל­‬ ‫חפצה לעשות בנה לתלמיד חכם‪ ,‬ילמד רק מה שיהודי רגיל‬
‫מים״‪ ,‬ואולם היא חששה שהוא יכחיש אבהות הילד‪ ,‬שבו‬ ‫צריך לדעת‪ .‬המלמד יגור עם הילד‪ ,‬כי העריכו מאד את‬
‫היא הרה‪ .‬יעץ החזן הזקן‪ ,‬שהיא תקבץ כמה עדים ש״יפתי‪-‬‬ ‫הלימוד בלילה‪ ,‬ואולם השכר שנקבע לו היה זעום ביותר‪:‬‬
‫חמישים דרהמים של כסף בשבוע‪ .‬פועל מקצועי‪ ,‬שעבד‬
‫עו״ אותה‪ ,‬כשחסון ישב עמה‪ .‬וכן עשתה‪.‬‬ ‫בבנין‪ ,‬קיבל בימים ההם חמישה עד ששה דרהמים )בערך‬
‫עד שני מעיד‪ ,‬שישב באותו בית‪ ,‬שווחשה דרה בקומתו‬ ‫שביעית של דינר( ביום מלבד ארוחת צהרים! כלומר אשה‬
‫העליונה‪ .‬פעם אחת ירדה ופנתה אל שני אנשים ‪ -‬אחד חזן‬ ‫עשירה זו הניחה כמובן מאליו‪ ,‬שמלמד צריך להתפרנס‬
‫ידוע והשני איש ירושלים בשם ״בן אלמרהט״‪ ,‬כלומר‬ ‫בדוחק‪ .‬אמנם קבעה היא שבית הדין והזקנים יעיינו בשכר‬
‫מחבר פיוטים הנקראים ״רהט״ ‪ -‬ובקשה מהם לעלות אליה‬ ‫המלמד‪ ,‬כלומר יבדקו מזמן לזמן את התאמתו למחירי השוק‪,‬‬
‫אל דירתה‪ .‬הם עלו ומצאו את חסון יושב אצלה ויין‪) ...‬כאן‬ ‫אך מכל מקום ברור היה לה‪ ,‬שזה היה צריך להיות סכום‬
‫פעוט‪ .‬כיוצא בו‪ ,‬ל״יתומה קרובה״ היא קובעת רק שני‬
‫כתב‪-‬היד נפסק(‪.‬‬ ‫דינרים בצוואתה‪ .‬שוב אותו יחס‪ :‬חייבים לרחם על יתום‪,‬‬
‫בדברי העד הראשון היה עוד פרט הראוי לתשומת לב‪.‬‬
‫הוא זכר שבזמן הריונה‪ ,‬ביום הכיפורים נכנסה ווחשה אל‬ ‫אך אסור ״לפנק״ אותו‪.‬‬
‫בית כנסת הבבלים )העיראקים(‪ ,‬אך משנודע הדבר‬
‫ל״נשיא״‪ ,‬כלומר לאיש מבית ראש הגולה הבבלי‪ ,‬שהיה‬ ‫המאהב מאשקלון‬
‫ממונה על בית הכנסת‪ ,‬ציווה לגרשה‪ .‬יש להצטער‪ ,‬שה­‬
‫נשיא לא זכר את הכלל ״אנו מתירים להתפלל עם העבר‪-‬‬ ‫כפי שראינו‪ ,‬לא הניחה ווחשה למאהבה ״אף פרוטה‬
‫ינים״‪ ,‬מצד אחר יש לכבדו על שלא נשא פנים לעושרה של‬ ‫אחת״‪ .‬למקרה שהילד אבו סעד‪ ,‬הנולד לה ממנו‪ ,‬ימות‬
‫בעודו קטן‪ ,‬הקציבה חצי מירושתה לבתי כנסיות ולעניים‬
‫ווחשה‪.‬‬ ‫והחצי השני למשפחתה‪ ,‬כלומר לאחיה‪ ,‬לאחותה‪ ,‬לבנות‬
‫רק שנים מועטות מאד לאחר מקרה מביש זה עשתה‬ ‫הדוד וכד‪ .‬המאהב יקבל רק עשרה דינרים מירושת הבן‪,‬‬
‫ווחשה את צוואתה‪ ,‬שהרי בשעת כתיבת הצוואה עדיין לא‬ ‫ואילו חוב של שמונים דינר‪ ,‬שהוא חייב לה‪ ,‬יונח לו במקרה‬
‫התחיל הילד ללמוד תורה ותפילה‪ .‬אף על פי כן פקדה‬ ‫שימות הילד‪ .‬פירוש הדברים‪ ,‬שאם הבן יחיה‪ ,‬חייב האב‬
‫המצווה את בית כנסת הבבלים‪ ,‬ובאותו סכום גדול כמו‬ ‫להשיב לו ההלוואה‪ ,‬שקיבל מן האם‪ .‬אלא שכוונת ווחשה‬
‫בית‪-‬כנסת הירושלמים‪ .‬משמע‪ ,‬שקיבלה עליה את הדין‪.‬‬
‫היתה בלי ספק‪ ,‬שהבן לא ילחץ על אביו‪.‬‬
‫הביזוי שנעשה לה לעיני כל ישראל‪ ,‬היה מוצדק בעיניה‪.‬‬ ‫המאהב היה יהודי בשם חסון אלעסקלאני‪ ,‬כלומר מאשק­‬
‫דרך חייה של ווחשה היתה שונה מזו של בנות גילה‬ ‫לון‪ ,‬שהיתה בימים ההם העיר הראשה והנמל העיקרי של‬
‫ומעמדה‪ ,‬אולי מחמת אופיה המיוחד ואולי מסיבת הסתבכות‬ ‫ארץ‪-‬ישראל הדרומית‪ .‬בסוף המאה האחת עשרה‪ ,‬ולא כל‬
‫גורל‪ .‬ואולם מעשה כנסת הבבלים וגם כמה מקרים אחרים‪,‬‬ ‫שכן לאחר שנכבשה הארץ בפני הצלבנים בשנת ‪ ,1099‬רבו‬
‫שדנו עליהם מקודם‪ ,‬מניעים אותנו להסיק‪ ,‬שבהשקפותיה‬ ‫במצרים הפליטים מן הארץ )אם כי אשקלון עצמה לא נפלה‬

‫החברתיות והדתיות ווחשה היתה יהודיה ככל היהודיות‪.‬‬

‫‪21‬‬