Page 31 - גג 47 16במאי

‫שמעון לוי‬

‫פגישתי הראשונה עם עמוס עוז‬

‫שנים לא קראתי את 'דרך הרוח'‪ ,‬סיפור מתוך ארצות התן‪ ,‬שנכתב ב‪ 1962-‬וגם פגישתי‬
‫הראשונה עם כתיבתו של עמוס עוז‪ .‬בסיפור מתוארת צניחת ראווה של גדעון שנהב וחבריו על‬
‫אדמות הקיבוץ‪ ,‬שהוא ואביו גרים בו‪ .‬גדעון נוחת על קו מתח גבוה‪ ,‬המצנח מסתבך בכבל‬
‫החשמל‪ ,‬גדעון חושש לקפוץ ולכן מקפח את חייו – בעצם מתאבד – לנוכח הלעג מצד אביו‬
‫שמשון שיינבוים "הנושא מזה שנים רבות עטרה שאיננה בת חלוף"‪ ,‬ולמעשה איננו אלא שמוק‬

‫נפוח‪ ,‬שתיאורו מטרים אירוניות רבות אחרות ומאוחרות יותר אצל עוז‪.‬‬

‫ב‪ 1962-‬הגיעו שני הוריי לצפות בצניחה האחרונה שלי במסגרת קורס מ"כים של הנח"ל‪.‬‬
‫זה קרה ביום הולדתי ה‪ .19-‬נראה לי שעוז למד היטב את התחושות לפני ובזמן ההיפלטות‬
‫מן המטוס‪ .‬כשקפצתי הרגשתי בדומה לגדעון‪" .‬הנפילה המתוקה שבין הזינוק לבין‬
‫פרישתה של חופת המצנח‪ "...‬בשונה מגדעון לא פתחתי מצנח רזרבי כדי לשהות זמן רב‬
‫יותר בשמיים‪ ,‬כדי שייטיבו לראות אותי מלמטה‪ .‬שום רוח אווירית או רוחנית לא סחפה‬
‫אותי לעבר החשמל וגם לא הסתבכתי בקו מתח גבוה‪ .‬סתם עיקמתי גיד ברגל בגלל‬
‫נחיתה לא מדויקת‪ .‬אבי היה גאה בצניחתי אבל אמי איבדה באותה תקופה‪ ,‬כמעט בבת‬
‫אחת‪ ,‬את רוב שערה מרוב דאגה‪ .‬כיום אני בן ‪ 75‬והשורה "איש בן שבעים‪-‬וחמש אל לו‬
‫לנהוג פזרנות בעיתותיו" המתארת את שמשון שיינבוים‪ ,‬מכה בי במלוא עוזה‪" .‬בשעת‬
‫בוקר זו עדיין אין שיינבוים בחזקת אב שכול‪ ,‬אך קלסתר פניו מתאים מאין כמוהו לשאת‬
‫הילה זו‪ ".‬איזו שורה אכזרית וקרה‪ .‬בשנת ‪ ,1967‬מיד אחרי המלחמה‪ ,‬אבי סיפר לי על‬
‫מפגש עם חבר‪ .‬לאבי נודע שבנו של החבר נהרג‪ .‬ואולי‪ ,‬אבי אמר‪ ,‬כמו שאני לא מסוגל‬

‫לומר לו שבנו נפל‪ ,‬גם הוא לא יכול לספר לי שאתה‪ ,‬כלומר אני‪ ,‬נפלת?‬

‫בשנות השבעים‪ ,‬אחרי מלחמת יום כיפור‪ ,‬הכנתי לתלמידיי באוניברסיטת מק'גיל‬
‫במונטריאול אנתולוגיה עם כ‪ 25-‬שירים על העקדה‪ .‬רובם פרשו את סיפור הזוועות‬
‫המקראי ברוח ישראלית – להבדיל מ"יהודית" שלאחר ‪ 1948‬ולאור המלחמות‪ .‬רוב‬
‫התלמידים בקנדה אומנם היו יהודים‪ ,‬חלקם ביקר בארץ‪ ,‬אבל את תסביך העקדה‬
‫הישראלי‪ ,‬את סינדרום האבות המקריבים את בניהם‪ ,‬הם הכירו רק מסיפורים‪ .‬בשנות‬
‫השמונים של המאה שעברה וכמנהל אמנותי של פסטיבל עכו וכן בספרי תאטרון ישראלי‪,‬‬
‫כתבתי את "על במותיך חלל"‪ ,‬מאמר על הערגה האורפית‪ ,‬על כך שב‪ 11-‬מתוך ‪12‬‬
‫הצגות בפסטיבל בתום מלחמת לבנון הראשונה השתתפו דמויות של מתים חיים‪ ,‬שבאו‬
‫לבקש צדק וחמלה מהנותרים בחיים ועל הבמה‪ .‬ובאותה תקופה נגעו במיוחד ללבי שתי‬
‫רציחות הבנים שביצעו ספרותית ומטפורית שניים מבכירי הסופרים‪ ,‬א"ב יהושע וחברו‬

‫הטוב עמוס עוז‪.‬‬

‫ַּגג ‪ ‬גיליון ‪29 47‬‬